​לטענתי, הנצרות יצרה תפיסת עולם 'זאוסית' קיצונית, שדיכאה כל יוזמה אנושית שנועדה לסיפוק צרכי האדם- הן הצרכים היצריים, והן הנפשיים והרוחניים. הקיצוניות הזו הגיעה למחוזות נוראים של עריצות ואומללות, ויצרה לחץ כביר מצד הארכיטיפ ה'פרומתאי'. הלחץ הזה הוביל לניסיון הרנסאנסי להציג מודל שונה לגמרי של הנצרות- ולאחר כישלונו של הניסיון, למרד שהוליד את העידן ה'מודרני'.

המודרניזם יצר מצב הפוך לקודמו- אבל לא פחות הרסני. הארכיטיפ הפרומתאי השתחרר מעולו של זאוס, ודהר קדימה ללא מעצורים. הוא התממש במהפכה הצרפתית, ולאחריה בשורת מהפכות שהביאו- בסופו של דבר- לתרבות שלנו, שבה הישן מושמץ מעצם היותו ישן, והחלש צודק מעצם היותו חלש. וכך נוצר סחרור קשה, שבו אנחנו חיים כיום.

שפע מחקרים מראים שהמחיר הנפשי שאנחנו משלמים על הסחרור הזה הוא כבד עד מאד. עלייה מתמידה בדיכאונות, אובדנות, עבריינות למיניה. לפי המודל שהוצג פה, הבעיות האלה אינן נובעות מפגם כלשהו בארכיטיפ הפרומתאי עצמו, אלא מחוסר האיזון בין שני הארכיטיפים, שיצר מטוטלת פראית והרסנית (מבחינה נפשית).

האם אפשר לצאת מהמטוטלת ההרסנית הזאת? בספר זה אני טוען שהדרך היחידה היא התחברות למקור הנפשי העמוק, ממנו נובעים כל הארכיטיפים כולם (ה'עצמי', בלשונו של יונג). הספר טוען שתפיסה כזו ניתן למצוא במושג האל של היהדות, שבניגוד למושג הנוצרי אינו נוטה לא לארכיטיפ 'זאוס' ולא ל'פרומתאוס', אלא כולל את שניהם, ורואה בהם יסודות הקשורים זה בזה וחיוניים זה לזה. רק תובנה כזו- שניתן להפיקה ממקורות יהודיים רבים- תוכל לעצור את המטוטלת ההרסנית ולבנות, סוף סוף, תרבות הבנויה על איזון בין היסודות השונים.

המציאות מתפתחת במהירות. הטכנולוגיה של שנה שעברה היא כבר 'עתיקה', המציאות המדינית והחברתית של היום אינה דומה לזו של אתמול, וגם עולם הרוח נמצא בתנועה תזזיתית. האם אפשר לדעת לאן כל זה מוביל? או שמא אנחנו נמצאים במכונית דוהרת, בלי לדעת אם היא מובילה לגן עדן, או לתהום. האם נוכל להטות את ה'מכונית' הזאת למחוז חפצנו?

אלה הן הדילמות עמן מנסה הספר להתמודד: הוא מציג מודל פסיכולוגי- פסיכוהיסטורי, וטוען שהמודל הזה יכול להסביר את מהלך ההיסטוריה, וגם להצביע על כיווני התפתחות אפשריים.

המודל מבוסס על ההנחה שיש לאדם צרכים שונים- גופניים, נפשיים וגם רוחניים ('ארכיטיפים', בלשונו של יונג). תפקיד התרבות הוא לספק מסגרת, שבתוכה יוכלו הצרכים האלה להתממש. אלא שהתרבות דומה לשמיכה קצרה מדי- הארכיטיפים תמיד מתנגשים אלה עם אלה, ולא כולם יכולים להתממש במציאות. מכיוון שכך, כל תרבות מעמידה סולם ערכים הדוחה ארכיטיפים מסוימים לשוליים (ל'צל', בלשונו של יונג). הארכיטיפים שנדחקו לצל אינם מוותרים, והם שואפים לתפוס את מקומם בעולם החברתי, והמאבק הזה יוצר תסיסה מתמדת בחיי התרבות והחברה.

הספר עוקב אחרי שני ארכיטיפים מרכזיים, שהטביעו את חותמם על תולדות המערב, ומתאר אותם  במושגי המיתולוגיה היוונית: מצד אחד, ב'זאוס', ראש האלים, השואף לשליטה מוחלטת ולשמירה על החברה כפי שהיא. זאוס אינו מתעניין כלל במעמד ה'נמוך' של בני התמותה, אושרם וצדקתם אינם מעניינו. מצד שני נמצא 'פרומתאוס', המורד הנצחי, המוכן להקריב את עצמו למען האדם, אושרו והתפתחותו המתמדת.

​