מרקס נחשב בעבר לאחד מחשובי ההוגים החברתיים שחיו אי פעם. תנועות רבות עוצמה -כמו הקומוניזם- הסתמכו על משנתו. אלא שלאחר נפילת המדינות הקומוניסטיות בסוף המאה שעברה, ירדה קרנו מאד, ורבים סבורים שאבד הכלח על תפיסותיו.

לדעתי, זוהי טעות גדולה. קריאה זהירה בחיבוריו מגלה עושר מחשבתי כביר, שרובו עדכני ורענן גם כיום. מרקס תיאר את ההיסטוריה כתולדות מאבקו של האדם לחירות, ושחרורו ההדרגתי מכבלי השעבוד לגורמים כלכליים. במשנתו הגיעה ההגות ההומניסטית לשיאה, ולדעתי אף תפיסה היסטוריוסופית רצינית אינה יכולה להתעלם מעקרונותיו (ואגב- למרות שהמעיט לעסוק באדם כפרט, אפשר להפיק מרעיונותיו גם הבנה פסיכולוגית עשירה ומרתקת).

אכן, גם טעויותיו היו גדולות. הגדולה שבהן, לדעתי, הייתה ניסיונו לתאר את מותר האדם- את כמיהתו לחירות, ליצירה ולשוויון חברתי, בלי להתייחס לצלם אלוהים שבו. במילים אחרות- האתאיזם שלו היה בעוכריו.

ברמה אישית, מחשבתו של מרקס השפיעה עלי באופן עמוק מאד, והייתה מיסודות המודל הפסיכוהיסטורי שהצעתי בספרי 'זאוס פרומתאוס ואלוהים' (מופיע ברשימת הספרים באתר הזה).

 

במאמרי 'האדם המצוי והחברה הרצויה' אני מנתח בהרחבה את משנתו של מרקס, ומראה את הדומה והשונה בין משנתו למשנת הרב קוק.