אליק (לא) נולד מן הים

פורסם לראשונה: ארץ אחרת. כתב עת. במבי שלג (עורכת). תשס"ט.

תקציר: המאמר עוסק בהתפתחות, בהצלחה ובשבר של המיתוס החלוצי בישראל. הוא מתחיל בתיאור ההבטחה הציונית האידיאלית, חזון של חיי יצירה, תרבות וזהות לאומית חדשה, שנשען על התלהבות החלוצים שבנו את המדינה. עם זאת, הכותב מצביע על הפערים והקשיים שהתגלו מאחורי התדמית האידיאלית, כולל הכחשת העבר היהודי וניתוק מ"צללים" ערכיים שנדחקו לשוליים.

המאמר מתאר כיצד דורות ההמשך ירשו את החלום, אך איבדו את הקשר למשמעות העמוקה שלו. הוא עוסק בהשפעת ההתנגשויות התרבותיות עם עליית יהודי המזרח, אשר הביאו ערכים מסורתיים שנדחו על ידי דור החלוצים, ובוחן את ההשלכות התרבותיות והחברתיות של נתק זה.

בהמשך, מתוארת התחזקות המיתוסים הלאומיים לאחר מלחמת ששת הימים, שהתעוררו כתגובה לערכים מודחקים, אך יצרו גם קיטוב פוליטי ואידיאולוגי. המאמר מסיים בקריאה להתגבר על החרדות והניכור בין קבוצות שונות, ולבנות חברה משותפת המכבדת את המורשת הלאומית והאוניברסלית גם יחד. הכותב מדגיש שאין אדם או עם שנולד "מן הים" – לכולנו יש שורשים, וההכרה בהם חיונית לבניית עתיד מאוחד ומשמעותי.

אליק (לא) נולד מן הים

ההבטחה הייתה מופלאה. 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה', וכאן 'תתגשמנה כל התקוות'. נבנה 'חיי זוהר', 'השכינה תהיה שורה ותצמח גם שפת התורה'. ובינתיים, 'מה אכפת? בכרמים נלינה'...גדלתי על החזון המופלא, המרגש, האצילי והטהור הזה. עדיין שמור בזכרוני הציור מהמקראה לכיתה א', שבו נראו החלוצים, טמירים ושמחים, רוקדים בהתלהבות אקסטאטית. לא הבנתי בדיוק מי היו, אבל הוסבר לי שהם התחילו הכל. שהם באו לכאן מהגולה הדוויה (עוד מילה שלא הבנתי, אבל נשמעה ממש רע) ובנו הכל ממש בידיים- 'הבחורים שלנו יודעים הכל, בית לבנות וכביש לסלול'. כשגדלתי קצת, קראתי על קורות השומר עד שיכולתי לפגוש כל אחד מחבריו ולשוחח על אירועים בעברו, בלי שירגיש שלא הייתי שם.

'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, שומר עברי על סוס לבן וליל כוכבים. אנשים יפים מלאים חלומות'. קשה לי לזכור שיר שפגש אותי במקום כל כך מדויק. שלא כמוני, יונתן גפן נולד בנהלל, במרכז  המיתוס החלוצי, והכיר אותו ממש מקרוב (גם בגיל, מה לעשות, הוא יותר קרוב)- ועם זאת, החוויה הבסיסית הייתה כל כך מוכרת. האנשים המופלאים האלה הם בערך דור הסבים שלנו או לכל היותר דור אחד קודם. הם באמת הקימו את המדינה, ושלטו בה ביד רמה דור שלם, עד מלחמת יום הכיפורים. איך זה ש'כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר? יכול להיות שזה נגמר'?

גדלתי עוד קצת, ולמדתי על הכתמים שהיו כבר אז, בתקופה המיתית. למדתי על מחיקת הפרט, הזדעזעתי כששמעתי על רחל, שגורשה מהקיבוץ משום שלא נמצא בו מקום לחולים. נחרדתי כשקראתי על שיעורי ההתאבדות בקרב החלוצים, שאלתי את עצמי כמה מהבחורים שרקדו בציור ההוא, מספר הילדות שלי, סיימו את חייהם במו ידיהם? זעזוע נוסף נגרם לי כשלמדתי על התנהגותה של מפא"י –מפלגתם של אותם בחורים עצמם, לאחר שבגרו- בשנותיה הראשונות של המדינה. צחקתי משחצנותם של הפקידים בסלאח שבתי, עד שהבנתי שהמציאות הייתה ממש ככה, רק פחות מצחיקה. האם שיקרו לנו? האם דמויות המופת ההן היו זיוף? זייד וברל, מניה שוחט ורחל, ברנר וא.ד. גורדון- ההיו או חלמתי חלום? חזרתי וקראתי ביומני זייד, עיינתי ברשימותיו של גורדון. אם אפשר לזהות אמת, מדובר באנשי אמת במובן הנעלה ביותר.

מה קרה לחלום?

אינני מהסוברים שישראל רעה ממדינות אחרות. גם היום, לאחר שהתפרקנו מרוב הערכים החברתיים, לאחר שהפכנו את ה'לאומיות' למילה כמעט גסה, יש לי הרבה מה לומר בזכות מדינתנו. המציאות של מדינה מפותחת, עם כלכלה איתנה וחיי תרבות תוססים, עדיין נראית לי כנס. אין לי גם רגשי אשמה על תוצאות המלחמות שנכפו עלינו. ועדיין יש סיבה לכאב עמוק, משום יש לנו הכל, מלבד העיקר. שום אדם, שום עם, שום תרבות, אינם יכולים לחיות על עצמתם הפיזית בלבד. האדם מחפש משמעות, כתב ויקטור פרנקל בספרו(1). גם התרבות, מוסיף האנתרופולוג קליפורד גירץ, אינה אלא מערכת של משמעויות המעניקות טעם לחיים(2). האנגלי, הצרפתי והאמריקאי גאים בתרבותם הלאומית ומעריכים את האידיאלים הייחודיים של עמם. אנחנו, לעומתם, דומים לאדם עשיר ומצליח, ציני ומפוכח, שאינו מסוגל לשמוח בהשיגיו משום שבדרכו נטש את האידיאלים שהפעימו אותו בהתבגרותו, והוא מביט בהם ומתבייש. כך אנו. ההתלהבות של אז נראית לנו מגוחכת, האידיאלים  שהפעימו את סבינו נראים כבלונים שהאוויר יצא מהם.  איננו גאים במה שאנחנו.

 קל לפטור את האכזבה כהתפכחות כואבת מפנטזיה התבגרותית, אבל מדובר בפנטזיה שהיא היסוד המכונן של מדינה שלמה, וגם ההתפכחות ממנה הייתה אירוע משמעותי בתולדותנו. יונתן גפן עצמו, ועמו חלק לא מבוטל מהשמאל הישראלי, פרשו מהמיתוס בקול תרועה- מי בכאב, מי בזעם, מי בלעג ציני.  אחרים ניסו לדבוק בו, באופן פתטי (לדעת השמאל). אנשי  גוש אמונים נהגו לטעון, למרבה לעגם של מתנגדיהם,  שהם ממשיכים את חלוצי  'חומה ומגדל'.  שני הצדדים מתרפקים, כל צד בדרכו, על מה שמכונה 'ארץ ישראל הישנה', היפיפיה והנשכחת. הנה כך, גם במותו ממשיך המיתוס ההוא לעצב את האווירה הציבורית שלנו. כמו רוח רפאים: אי אפשר להיפרד ממנו בטרם זכה לומר את דברו, בטרם חקרנו כיצד תרמו כשליו הפנימיים למציאות הכואבת של היום, וביררנו מה יכולה להיות משמעותו עבורנו גם לעתיד.

גיל ההתבגרות יכול להיות נקודת מוצא טובה מאד לניתוח, ולו משום שרוב החלוצים היו מתבגרים ( כפשוטו-  רובם היו בשנות העשרה שלהם).

התבגרות- החזון, החרדה והיהירות: כולנו רוצים חיים טובים, ולשם כך חיינו חייבים להכיל מגוון יסודות, שבלעדיהם נחוש אומללים. יסודות כאלה הם, למשל, אהבה, כבוד, או הישגים שהושגו ע"י התמודדות מאומצת. יונג, תיאורטיקן האישיות, כינה את היסודות האוניברסליים האלה 'ארכיטיפים'(3), וזיהה אותם במיתוסים החוזרים שוב ושוב בתרבויות שונות. איזה תרבות אינה מכילה את דמותם של הזקן החכם, האוהב המופלא, התחבולן הערמומי (בין אם קוראים לו הרשלה מאוסטרופולי, ג'וחא או טיל אולנשפיגל)? דמות נוספת החוזרת על עצמה במיתוסים שונים היא דמותו של הגיבור העצמאי, היוצא נגד מוסכמות תרבותו וחושף את הבלותן: כך היו אברהם ששבר פסילים, סוקרטס שהוצא להורג על ספקותיו וגלילאו שאמר 'אף על פי כן נוע תנוע'. הגיבור העצמאי, כמו יתר הארכיטיפים, הוא ביטוי ליסוד נפשי חיוני: הצורך למצוא לעצמנו דרך חיים שתשקף את הכרעותינו העצמאיות ואת תפיסת האמת המיוחדת לנו. בלשונו של אריקסון, תיאורטיקן ההתבגרות, מדובר על ה"זהות", שבגיל ההתבגרות אנו מתוודעים לראשונה ליכולתנו לעצבה בעצמנו(4). איזו תחושה מלהיבה, גרנדיוזית אפילו! סוף סוף אנו רשאים לחלום חלומות משלנו, ולשאוף להגשימם. מי יעז לקבוע לנו רף עליון להצלחה? הדור שלפנינו, שאנו עדים לכשלונותיו המחפירים? ולמה שלא נצליח במקום בו ניכשלו הדורות שלפנינו? הגרנדיוזיות רק מועצמת ע"י החרדה הבלתי נמנע המאפיינת את הגיל: בסופו של דבר, אין בידינו אלא חלום. עדיין לא עשינו  שום דבר בפועל, וכישלון מחפיר הוא אפשרות מוחשית ומפחידה.

המתבגר מבקש לחיות את חייו שלו, לפי התבנית הייחודית שיצר מהיסודות הארכיטיפיים הנראים לו. ברוב המקרים המתבגר מגיע, לאחר תהליך מורכב, לדרך די דומה לזו שעליה חונך- הרי מהות החינוך הוא הפנמתם של יסודות ערכיים, ולאחר שהמתבגר הוכיח שהוא המחליט והקובע, הוא נוטה לחזור לתבנית הערכית עליה גדל. לא תמיד. לפעמים העולם עליו חונכנו מתגלה כנוקשה ומוגבל. דור ההורים דורש מן המתבגר לקבל את עולמו כמו שהוא, ומאיים עליו בנידוי אם לא יעשה זאת. לפעמים זה קורה במצבים בהם תרבות מיעוט חשה מאויימת, מוצפת ע"י גירויים כובשי לב (ומסוכנים) מצד תרבות הרוב השנואה. היא מתקשחת, תובעת נאמנות בלתי מסוייגת, ומעמידה את מתבגריה בפני דילמה בלתי אפשרית:  לפנות עורף לחברה בה גדלו, על ערכיה והטוב שבה, ולהתכחש לחלקים עמוקים מאד של זהותם- או לוותר על הגשמת העמוקים בחלומות הגנוזים בנפשם, שהתרבות בה גדלו אינה מציעה להם דרך ממשית להגשימם.  

וויניקוט, עוד תיאורטיקן חשוב, מסביר שטבעם של מתבגרים להשתעשע באידיאלים גדולים, שאין להם שום יכולת להגשים(5). כל עוד הם חיים בתוך המעטפה המגוננת של העולם ההורי, יש לכך ערך עצום, שהרי זוהי התנסותם הראשונה ברעיון של נטילת אחריות חברתית כוללת: "החברה זקוקה לזעזועים שמוחוללות שאיפותיהם של מי שאין מוטלת עליהם אחריות...(אך רק) בתנאי שהמבוגר אינו מוותר על כסאו" (5, עמ' 160). במקרה כזה המרד נשאר סימבולי, ומהווה שלב התפתחותי חיוני. ככל שהתרבות יותר נוקשה, פחות מאפשרת מרידה סימבולית, הנערים נדחפים לדילמה הרסנית: מרד ממשי, או כניעה. אז הולך בטחונו העצמי של המתבגר ומתערער. פתאום מוטל עליו להגשים בפועל את המהפכה שהבטיח. החרדה המתגברת עלולה, לדעת אריקסון, ללבוש צורה של "עוינות מתנשאת ביחס לתפקידים מוצעים במשפחת ובקהילה" (4, עמ' 142). העוינות והיהירות הן תוצרי הלוואי של הגרנדיוזיות שהפכה מוחשית, ושל החרדה הנלווית אליה.  

התבגרות חלוצית: מסיטואציה היסטורית כזו באו החלוצים. תרבות הגטו ממנה באו הלכה והתקשחה מול אתגרי ההשכלה, וחלק ניכר מן הנוער חש נחנק, נטול אפשרות כלשהי לאידיבידואציה. כדי למרוד היה על הנערים לעזוב את תרבותם בפועל ממש, למאוס בה  בכל לב. "כל שעזבנו", כותבת רחל, היה "אותה העיירה ...אותה עיר עלובה, שאוירה אפור מאבק ומשיעמום דורות....(ואשר) כוחות צעירים מתלבטים בין חומותיה ויורדים לטמיון". והיא מוסיפה: "מה מעט דאגו חלוצי העליה השניה לדעת 'גדולי העולם', (בין היתר) משום קלות ראש מבורכה של בני שמונה עשר אביבים..."  (6, עמ' רט). ברנר, בן דורה, בוטה ממנה: " מה הם חיינו? ירושה אין לנו, דור לדור לא יוסיף כלום. ומה שהורישו- הספרות הרבנית- מוטב היה אילולי נפלה לנו ירושה זו...רק המונים יהודיים ישנם, החיים חיים ביולוגיים, נמליים, אבל עם יהודי ....כמעט שכבר אין בעולם" (7, עמ' 204). מתוך הדחייה הגורפת הזו באה התשובה הגרנדיוזית של החזון השואף לחידוש מוחלט של עצם ההוויה האנושית, כפי שהשתקף בשיריהם שציטטתי קודם. "שם (בארץ ישראל)  נושא אדם רק את המשא החיצוני שלו, אולם סבל פנימי לא תמצא שם" כתבה שושנה בוגן, חלוצה מתבגרת שהתאבדה אחר כך, בת 20 (8, עמ' 60). כגודל החזון גודל האכזבה.

 בהתלהבותם להשליך מעליהם את מורשתם התרבותית העשירה והחונקת, השליכו החלוצים גם את היסודות הערכיים הארכיטיפיים שאפיינו את העולם היהודי במיטבו. אלא שאי אפשר להיפטר מארכיטיפים, הם טבועים עמוק מדי בנפש. המנסה לזנוח ארכיטיפ נידון לחיי חרדה מהעצמה הטמונה בו, העלולה להתעורר ברגעים בלתי צפויים. מסופר שכשהגיע הרב קוק למרחביה "ניגש אליו אחד החלוצים, קרב את פניו אליו וצעק: 'אדוני הרב. לי אין נשמה. את הנשמה השארתי בישיבת סלובודקה ביום שעזבתיה. השארתי מאחורי את כל המנהגים הגלותיים של מצוות ואיסורים. באתי לכאן כי כל רצוני לחיות חיים של יושר ועבודת כפיים. אל תבלבל לי את המוח בסיפורים על נשמה" (9, עמ' 116 ). כמה חרדה יש כאן, מכוחה המוכחש של הנשמה! והרי לא רק היא הושלכה מאחור. יחד עמה הושלך כל מה שאפיין את 'הגולה':  המשפחתיות (שמודל הקיבוץ ניסה להתנער ממנה), הכבוד הבין דורי ('עולם ישן עדי יסוד נחריבה'), החמלה החברתית (המודל המשונה של קהילה סוציאליסטית שאין בה מקום לחולים). אפילו עולם היידע והחשיבה היה מסוכן. כל אלה הפכו למה שיונג מכנה 'צל', (מערכת הערכים שתרבות מסוימת מחשיבה כמסוכנים, ומדחיקה אותם). ולמרות כל הבעייתיות, החלוצים היו באמת אנשים יפים ומלאים חלומות. לאחר שנים, ולאחר שהיא עצמה הושלכה מהקבוצה במחלתה, רחל עדיין זכרה בערגה את העזתם "להיות מאושרים...לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחיה" (6, שם).

הם שילמו, ולא רק במחיר חייהם. דור הבנים שלהם ירש את הבוז לעצם מהותה של תרבות, אותה תבנית מורכבת של משמעויות וערכים, המועברת מדור לדור.  "אליק" מספר משה שמיר על אחיו הפלמ"חניק "נולד מן הים"(10, עמ' 9). לאליק אין הורים, אין לו מסורת אבות או ספרים מקודשים. הוא נוצר מן הטבע המקומי הגולמי. בשורות הבאות מסופר לנו שהמשפט הזה נאמר על ידי אביו של אליק, בתחושת התפעמות והצלחה חינוכית. דוגמאות משעשעות לאותו בוז לתרבות הדורות אפשר למצוא ב'ילקוט הכזבים', ספרם המיתולוגי של הפלמ"חניקים. מסופר שם, למשל, על בחור שלמד פילוסופיה, וכשחזר לקיבוץ נשלח לעבוד בבנייה. למחרת אמר הבנאי: "קחו אותו ממני...אני עומד על הפיגום בקומה השנייה, ופתאום הוא שואל אותי: שמע, מניין אתה יודע שאתה בכלל קיים?" (11 ,עמ' 29 ). בנערותי צחקתי מהסיפור הזה (ומאינספור הדומים לו), עד שהבנתי שהבוז הזה לאנטלקט (=ראייתו כ'צל') מפעפע בתרבותנו לאורכה ולרוחבה, ושאי אפשר להפרידו מהצהרתו של אבא שמיר, שבנו אליק נולד מן הים. יותר מאוחר הבנתי גם שאבא של אליק (או דור החלוצים כקולקטיב) שאף בכל מאדו להכחיש את תרבות הוריו, וחלם שהוא עצמו לא נולד בה, אלא צמח איכשהו מעצמו, כצברי הבר. בעולם כזה הבורות אינה גזרת גורל, אלא אידיאולוגיה. "אביו של שייקה מעין חרוד מתפאר בבנו בכל הזדמנות: הבן שלי חקלאי אמיתי, הוא לא אינטליגנט רקוב. שני ספרים קרא בימי חייו..." (11, עמ' 117). מזמן הפסקתי להשתעשע מדברים כאלה.

ועדיין, למרות כל הבעייתיות המדוברת, החזון החלוצי הצליח להצמיח מתוכו חברה מגובשת, בעלת אתוס מוסרי רב עצמה, שהצליחה להוציא לפועל מפעל היסטורי חד פעמי, בלתי נתפס: מדינת ישראל. אינני מתכון להישמע כמו סרטי הסוכנות הישנים, אבל הססמאות השדופות לא היו שקריות, רק חד צדדיות. 'המפעל הציוני' היה ועודנו, לדעתי, צודק והרואי, מגדולי ההישגים של המאה שעברה. אלא שדווקא משום שההישג היה כביר, התפרקותו של החזון הייתה בלתי נמנעת, ומאותה סיבה פסיכוהיסטורית: הארכיטיפים עליו התבסס המפעל היו באמת מקור בלתי נדלה של חיוניות, אבל היהירות כלפי אלה שנדחקו ל'צל' הייתה הרסנית. הארכיטיפים שהודחקו שבו ועלו בעצמה, והעמידו את 'היישוב העברי' מול מציאות שלא היו לו כלים להתמודד עמה. חלק מהנוסטלגיה ל'ארץ ישראל הישנה' נובעת מהכיסופים לתקופה שבה  התרבות שנבנתה פה חיה פחות או יותר בתוך עצמה, ולא נאלצה לעמוד במבחנים תרבותיים (בניגוד למאבקים הפיזיים, עמם ידעה להתמודד היטב).

המחיר התרבותי: הבעיה הראשונה באה מבפנים. מי שגדל בלי עבר, לא יצליח להעביר לבניו את עולמו שלו, לאחר שיהפוך גם הוא לעבר. מכיוון שבני דורו של אליק נולדו 'מן הים', הם לא הצליחו להעביר לבניהם את הערכים עליהם גדלו. הם עצמם היו נאמנים לחזון של הוריהם, בלי שידעו לנמקו או להסבירו. קל להעביר את הבוז לעבר, ואת הזלזול באינטלקט וברוח. אבל  הציונות, הערך המרכזי של דור הוריהם, הוכנסה אצלם ל'סוגריים', ונשכחה בדור שאחריהם.

אחר כך באה העלייה מארצות המזרח. הרבה דובר על הקושי של החברה הישראלית דאז, חבולה ומצולקת מהמלחמה הנוראה, 'להטמיע הגירה' שהייתה גדולה ממנה עצמה. יש המדגישים את התרבות הלא מפותחת ממנה באו רוב העולים, למרות שאפילו מבחינה עובדתית גרידא מדובר בטענה פשטנית מאד (די להשוות את מעמדם הבכיר של יהודים יוצאי צפון אפריקה בעולם האינטלקטואלי הצרפתי, למעמדם של בני משפחותיהם בארץ). אפשר להציע טענה שונה: החלוצים שהקימו את המדינה ושלטו בה באותה תקופה, עמדו פתאום מול הצפה של תרבות שהתבססה על הערכים שהם עצמם השליכו מאחורי גוום. עולם הבנוי על כבוד לסמכות המשפחתית ולמסורת הדורות, היה איום עמוק על יסודות עולמם של החלוצים. המחשבה שתצמח כאן חברה המאמצת את הערכים שנדחו על ידם ל'צל', הייתה איום קשה מנשוא. מבחינה פסיכולוגית, התוצאה המיידית הייתה התעוררותה של ההתנשאות הישנה, זו שהייתה מכוונת במקורה כלפי הוריהם, יושבי 'הגולה'. "שלילת הגלות" הייתה מהלך נפשי התבגרותי ביסודו, ובו בזמן מהלך תרבותי רב עוצמה, מקור מופלא לאנרגיה הנפשית שהזינה את המאבק הציוני. אבל כשהמתבגר מגשים את חזונו והופך לשליט אבסולוטי  בעולם שהקים, הוא עלול להשתמש באותה התנשאות ממש כלפי נתיניו החדשים. הפקידות שקיבלה את העולים הייתה מורכבת מחלוצים לשעבר, שראו בהם גרסה חדשה של העולם היהודי שנטשו. שלילת הגולה הפכה לשלילת הוויתם של העולים. מבחינה מעשית היהירות המפוחדת הזו התבטאה ביחס מזלזל, בניסיון  'לתרבת' את העולים (כלומר, להרוס בעקביות את התרבות עמה באו). אנשי סמכות, מורים ועובדי רווחה, התנדבו ללמד את העולים את תרבותו של העולם החדש אליו הגיעו, ואגב כך פגעו בסמכות ההורים והרבנים, והכחידו מערכות תרבותיות מורכבות. עד היום אנו מתמודדים עם פירותיו הקשים של ההרס הזה, שהוא המעמוקות בסיבות למרירותם של רבים מבני עדות המזרח.

המחיר הפוליטי: מבחן לא פחות קשה התעורר במלחמת ששת הימים.

אליק, כזכור, נולד מן הים. אהבת הארץ של דור הפלמ"ח לא הייתה מלווה בזיכרונות מיתיים, אלא בתחושה מידית של חיבור לנופים ולכל מה שכרוך בהם. המיתוס שלהם היה 'אוטוכטוני', (פירוש המילה הוא 'לידה מן האדמה'). התנ"ך היה נערץ עליהם, אבל רק מזווית הראיה האוטוכטונית. היה זה ספר קסום של סיפורים לאומיים, שהתרחשו באותם נופים עצמם אליהם היו מחוברים. הרובד המשיחי של אותם סיפורים, ההתגלות הא-להית שהתנ"ך מלא בה, פשוט לא תפסה מקום בתודעתם. התנועה ה'כנענית' מעולם לא הצליחה להפוך לאידאולוגיה 'רשמית', אבל הרוח הכנענית אפיינה את התקופה: חיבור חד צדדי לנוף ולשפה, תוך הכחשת האידיאל ההיסטורי שהנוף והשפה רוויים בהם. מלחמת ששת הימים יצרה חיבור פתאומי לארכיטיפים אלה ממש. "ראי רחל, ראי!", שר אריק לביא  "ראי, ריבון עולם!". לא לבדנו, התפייט, חזרנו לנופים האלה: "גם בנימין עמנו פה, וגם יוסף". וליד  הכותל, אותו קיר אבנים בעל 'לב אדם', ראה יוסי גמזו נערה שעל מצחה זוהר 'ארגמן של מלכות'. הארכיטיפים שהודחקו שבו והציפו את התודעה הציבורית, בלי שיעברו עיבוד מושגי או שישולבו באתוס הקיים. נשאה אותם תנועה דתית חדשה, שהתבססה בדיוק על הארכיטיפים שהודחקו. הלאומיות, שקרנה החל לרדת כשהוכנסה ל'סוגריים' הידועים, שבה להופיע בלבוש חדש. ישראלים לא מעטים התלהבו מהסיכוי להחיות את העולם הערכי שגדלו עליו, אהבו אותו וכאבו את ירידתו - והנה הוא שב ומתחיה כעוף חול. יותר מזה, פתאום נחשף בו עומק שהיה חבוי בו, מוסתר ומוכחש. עומק שהיה חבוי בשפה, בנופים ובסיפורים הקשורים בהם. איך לא ראינו את זה קודם?

ובאופן בלתי נמנע, תגובת הנגד לא אחרה לבוא. לא עבר זמן רב וטובי האינטלקטואלים שבו ודחקו ל'צל' את כל היסודות והערכים שהתפרצו בעצמה כה רבה. ה'משיחיות', כמושג, הפכה למנודה (מקושרת, אסוציאטיבית, עם המטורפים שיש להם "ניצוץ משיחי בעיניים' ועוד מרעין בישין). ולא רק היא, אלא גם כל מה שנקשר עמה אחרי המלחמה ההיא. בתהליך ארוך החלו מילים כמו 'ארץ ישראל' להיות מזוהים עם ה'צל' שחזר והודחק. מטענן הרגשי הפך שלילי, לחרדתם של אלה שדבקו בהן בתקופתן האוטוכטונית. בקצרה, כיוון שהופעתם של ארכיטיפים מן ה'צל' מעוררת חרדה מטרוף הדעת, התגבש מחנה פוליטי שנבנה על המאבק בהם, וקרא לעצמו- איך אפשר אחרת?- "המחנה השפוי". אמנם אי אפשר לחיות על ערכים שליליים בלבד (כלומר, מאבק במה שאתה רואה כרוע), ובכל מקרה צריך לנמק אותם. נמצא לכך פתרון: עולם שלם של ערכים יובא לכאן מארצות המערב, עולם המתבסס על ערכים ארכיטיפיים רבי עצמה, לא פחות מקודמיהם, כמו  זכויות הפרט וקבלת ה'אחר'.  אחר כך נוצרה תגובת נגד לתגובת הנגד. שני עולמות ערכיים שכל אחד מהם בנוי על שלילת האחר.

והתוצאה: מגדל בבל של מערכות ערכים. התנגשות של שני מחנות אידאולוגים, שכל אחד מהן טוען להיותו המשך לגיטימי של המיתוס החלוצי הישן. אלה טוענים להמשיך את הערכים הלאומיים שהיו גנוזים בו, מסירות הנפש כלפי האומה והארץ, ואלה טוענים להחיות את צדו הרציונליסטי, שלילת הגלות, השתלבות העולם היהודי ב'עולם הנאור'. מי צודק? שניהם, כמובן. המיתוס הישן לא מת, אלא התפצל. אופיו החד צדדי גרם לכך שברגע שעמד מול התעוררות הערכים שהותיר בצל, נולדו בו כוחות שלא היה יכול לעמוד מולם, וקרעו אותו לגזרים. ומסביבו, התעוררו כל אלה שנדחקו על ידו לצדדים: החרדים, הערבים, אלה מהמזרחיים שלא השתלבו בו. כל מי שנדחה לשוליים בימי שלטונו של המיתוס המנצח מעמיד את עצמו היום כעולם ערכי מתחרה, שאינו מוכן להסתפק במעמד השוליים שהוקצה לו. כך נבנתה חברתנו כמגדל בבל  של שפות תרבותיות וערכיות, נטולות  כל רצון להיפגש ולבנות חברה משותפת.

'יכול להיות שזה נגמר', שר יונתן גפן. ייתכן שהחזון החלוצי נקרע לגזרים ע"י סתירותיו הפנימיות, ואין לו תקומה.  אבל יכול להיות שזה רק מתחיל.  המשבר, כולו, נובע מכך שעולמות ערכיים מתנשאים אלה על אלה, חרדים אלה מאלה, רואים אלה את אלה כמפלצות. שורשי המשבר מתחילים בחרדתם של החלוצים מפני עברם, הם ממשיכים בחרדתו של 'המחנה הלאומי' ממכחישי הלאומיות, ובחרדתו של 'המחנה השפוי' ממכחישי הערכים האוניברסליים שהוא מאמין בהם.

כל צד רואה את עצמו כנושא דגל השפיות הנאורה, הלאומיות המזוככת, הערכים האמיתיים שאין בלתם. האם אין דרך יצירתית לחיות בעולם ערכי משולב, שערכים שונים חיים בו זה לצד זה, ולו במחיר מתח פורה ביניהם? ייתכן שחיינו תלויים בשאלה הזו. אבל אפשר לציין תנאי אחד, ראשוני, לכל אפשרות להשיב עליה: לא לפחד מהתחברות לשורשיהן של מערכות הערכים המעצבות את חיינו. כולנו בנים לתרבות יהודית מפוארת, לאומית, רוחנית, משיחית במובן הנעלה של המושג. כולנו גם בנים לתרבות מערבית מפוארת, רחבה ועשירה, אוניברסלית במובן הנעלה של המושג. לאף אחד מאיתנו אין סיבה להתיהר על האחר.

אליק לא נולד מן הים. אף אחד לא נולד מן הים. יש לנו בתים, והורים שאפשר להתגאות בהם. מהנקודה הזו אפשר להתחיל לבנות את ביתנו המשותף.

בבליוגרפיה

1)      פרנקל, ןיקטור: האדם מחפש משמעות. דביר, ת"א. תשל"ד

2)      גירץ, קליפורד: פרשנות של תרבויות. כתר, ת"א. 1990

3)      יונג, קרל: אני והלא מודע. דביר, ת"א

4)      אריקסון, אריק: זהות נעורים ומשבר. ספריית פועלים, ת"א. 1990

5)      ויניקוט, דונלד: משחק ומציאות. עם עובד, ת"א. 1995

6)      רחל: שירת רחל. דבר,ת"א.תשל"ב

7)      שגיא, אבי: להיות יהודי.הקיבוץ המאוחד ואונ' בר אילן. 2007

8)      מוטי זעירא: שושנה ילדת לפידות, אייך? שדמות, במה לתנועה הקיבוצית.גליון קיא, 1989

9)      רוזנק, אבינועם: מרכז זלמן שז"ר, ירושלים. 2006  

10)   שמיר, משה: פרקי אליק.עם עובד, ת"א. 1973

11)   חפר חיים ובן אמוץ, דן: ילקוט הכזבים. הקיבוץ המאוחד, ת"א. תשט"ז

ארץ  אחרת. במבי שלג (עורכת) 2009