טיפול במציאות אידיאולוגית מפוצלת

פורסם לראשונה: התבגרות ושייכות בעידן נרקיסיסטי. חיים דויטש (עורך). מכון סאמיט, ירושלים, 2009.

תקציר: המאמר עוסק בתפקידו של הטיפול הפסיכולוגי בקונפליקטים אידיאולוגיים ותרבותיים כפי שהם משתקפים בנפש האדם. כהנא מתאר כיצד קונפליקטים אלו מבטאים מאבקים פנימיים בין ערכים, אידיאלים וצרכים אישיים, ומדגיש את הצורך בהכרה ובשילוב חלקי ה"צל" בנפש, אותם צדדים שדוכאו או נדחו בשל מערכות ערכים חיצוניות.

באמצעות דוגמאות מטיפול פרטני, כהנא מדגיש את חשיבות השיח הערכי בטיפול ומראה כיצד אידיאולוגיות עשויות להוות סמל למאבקים פנימיים. דוגמת גבי וענת, מטופלים הנאבקים בזהותם הדתית והאישית, ממחישה כיצד טיפול יכול לסייע בהבנת הקונפליקט בין נאמנות לערכים לבין חיפוש אחר משמעות אישית. באמצעות גישה אמפתית, המטפל מסייע למטופל לזהות ולשלב צדדים שונים של זהותו ולבסס את תחושת הטוב הפנימית גם לנוכח קונפליקטים קשים.

המאמר מתבסס על תיאוריות פסיכואנליטיות ויונגיאניות לצד דוגמאות ספרותיות, ומציע כי הטיפול בנפש חייב לשקף את המורכבות הערכית שבה האדם חי. בכך הוא מציב אתגר מקצועי למטפלים לא להתעלם מהשאלות הערכיות של מטופליהם, אלא לשלב אותן ככלי משמעותי בתהליך הטיפולי.

טיפול במציאות אידיאולוגית מפוצלת

לפני שנים שמעתי ברדיו עימות בין  נציג "הבית הפתוח" שבירושלים לבין נציג העדה החרדית. הופתעתי מנקודות ההסכמה שהיו ביניהם: שניהם הסכימו שירושלים נמצאת בסכנת  נפילה- בידי כוחות הטומאה,  שהערכים המקודשים ביותר נמצאים בסכנה, ושכל וויתור הוא פתח למדרון חלקלק. כל הוויכוח היה על מהות הערכים עליהם יש להגן, ועל זהותם של כוחות השחור. 

חשבתי שהאנקדוטה הזו מאפיינת, במידה רבה, את השיח האידיאולוגי שלנו, שהרי כולנו מודעים לקיומן של השקפות עולם שונות משלנו, ויש לנו יחס רגשי כלפיהן: הן מרגיזות אותנו, מאיימות עלינו. בחלומותנו הוורודים ה"אחר" האידיאולוגי פשוט נעלם- במקרה הטוב בדרכי נועם, ע"י פקיחת עיניו להבנה נכונה של המציאות. הבנה המאפיינת, למשל, אותנו עצמנו.

כפסיכולוגים, אנחנו מודעים לתפקידן המכריע של השלכות בקונפליקטים. הרוע המיוחס לאחר הוא לא פעם ביטוי לתכנים שאנו מתקשים לקבל בתוך עצמנו. אפשר להניח שזו גם הדינמיקה המתרחשת בקונפליקטים האידיאולוגיים שכולנו משתתפים בהם. כל אחד מאיתנו מכיל בתוכו חרדי וחילוני, ימני ושמאלני, ובעיקר את המלחמה שבין כולם. כפי שכתב חיים גורי בשיר ידוע:

אני מלחמת אזרחים

ומחציתי יורה את אחרוניה

אל קירות המנוצחים

 (2)

 כל אחד מאתנו הוא מלחמת אזרחים, ומחציתו המנצחת יורה שוב ושוב אל חלקו המנוצח והמוכחש. מסתבר שהיא עצמה מתדלדלת עקב כך- והיא יורה את "אחרוניה", שארית כוחותיה המתדלדלים. אפשר לנסות להכחיש את מלחמת האזרחים הפנימית, אפשר לנסות להכחיד אחד מצדדיה, ואפשר לחפש להם דרך לחיים משותפים.

שום קונפליקט פנימי אינו יכול  להיות מנותק מקונפליקטים אחרים עמם אנו חיים, ובהם אנו מטפלים. בדברים הבאים אנסה להראות שלא פעם פורצים המאבקים התרבותיים והאידיאולוגיים לתוך חדר הטיפולים, והתעלמות מהם תחמיץ הזדמנויות חשובות לבירור עולמו הנפשי של המטופל. 

אפתח דווקא בהסתייגות: מלבד חריגים דגולים כמו אריקסון ויונג, רוב התיאוריות הדינמיות מתרחקות מהתייחסות ישירה לשאלות ערכיות. יתכן שהדבר נובע מהתפיסה הפרוידיאנית הישנה, לפיה קונפליקטים ערכיים מתמקדים בנושאים שעל פני השטח, ברציונליזציות, ובעצם מהווים מנגנון הגנה בפני הכניסה לקונפליקט ה"אמיתי", העמוק יותר. דוגמאות נפלאות להתייחסות כזו אפשר למצוא בספר "השעה בת חמישים הדקות" של רוברט לינדנר (7), המביא בין היתר את סיפוריהם של פעיל קומוניסטי ומנהיג כנופיות פאשיסט, ומגלה שמאחורי עולמם הפוליטי מסתתר- איך אפשר אחרת?- קונפליקט אדיפאלי. למותר לציין שהיום –בעקבות תיאורטיקנים כמו מיטשל- אנחנו מתקשים להחזיק בתמונה הקובעת לנו מראש מהם התכנים הבסיסיים, או הראשוניים, של הקונפליקטים המטרידים את כולנו.

סיבה נוספת להתעלמות מקונפליקטים ערכיים היא הפחד משפיטה. אילו נכתבו עשרת הדברות למטפל, נראה שאחת מהן הייתה "לא תשפוט". אנחנו הרי נמדדים ביכולתנו "להכיל" את המטופל- ואיך אפשר להכיל אותו אם אנחנו מתייחסים אליו במונחים של טוב ורע? והרי גם לנו, המטפלים, יש השקפות עולם ותפיסות אידיאולוגיות, לפעמים מנוגדות לאלו של המטופל. התרגלנו להתעלם מהשקפת עולמו של המטופל      (במיוחד כשהיא מעוררת אצלינו רתיעה) כדי שנוכל להתייחס אליו באופן אמפטי- אבל התוצאה היא שלפעמים אנחנו מתעלמים מהתכנים העומדים, בעיני המטופל עצמו, במרכז הווייתו. אפשר לטעון להפך, שמצוות ההכלה מחייבת אותנו לברר את המשמעות הנפשית של קונפליקטים תרבותיים וערכיים, וקודם כל להבין את המשמעות הפסיכולוגית של מושגי הטוב והרוע.

אפתח את הבירור בקטע קצר מאגדה שאהבתי מאד בילדותי. מתוך ספר בשם "משפחת החיות המוזרות", העוסק במשפחה של יצורים זעירים הנקראים "מומינים". הקטע שאקרא מתרחש לאחר שאחד מילדי המשפחה- מומינטרול- נכנס בטעות לכובעו של מכשף ויוצא ממנו כמפלצת, בלי שיהיה מודע למטמורפוזה. מומינטרול פוגש ביתר ילדי המשפחה ומסתבך עמם בקטטה (אני מצטט בקיצורים מזעריים):

"כולם כאחד התנפלו על מומינטרול המסכן. הוא היה מופתע מכדי שיוכל להגן על עצמו, וכשהתחיל כועס היה כבר מאוחר מדי, וכשיצאה מומינאמא אל המדרגות, שכב מתחת לפקעת גדולה ורוטטת של כפות וזנבות.

'מה אתם עושים שם, ילדים?' קראה בקול 'חדלו מיד להתקוטט!'

מומינטרול זחל מתוך המהומה מיוגע וכעוס.

'אמא' בכה 'הם התחילו... שלשה נגד אחד...זה לא צודק!'

'אני מסכימה אתך בהחלט' אמרה מומינאמא בכובד ראש, 'מכל מקום, אני משערת כי אתה הקנטת אותם. אבל מי אתה, יצורי הקטון?'

'הוי, בבקשה ממך! הפסיקי את המשחק הנורא הזה!' ילל מומינטרול 'זה כבר לא מצחיק בכלל, אני מומינטרול, את אמא שלי וזהו זה!'

'אתה לא מומינטרול' אמרה נערת הסנורק בשאט נפש 'לו יש אזנים קטנות וחמודות, ואילו שלך נראות כמו ידיות של סיר'

מומינטרול בא במבוכה. הוא הרים את ידיו ולפת שתי אזנים ענקיות וקמוטות.

'אבל אני כן מומינטרול' התפרץ ביאוש, 'אינכם מאמינים לי?'

'עיניך דומות לקעריות מרק' אמר סמיף 'ועיניו של מומינטרול קטנות וחביבות'

'אתה נוכל' קבע המיולין.

'האם אין כאן אף אחד המאמין לי?' התחנן מומינטרול 'הסתכלי בי היטב אמא! את מוכרחה להכיר את מומינטרול שלך!'

מומינאמא הביטה בו בשים לב. היא התבוננה שעה ארוכה אל תוך עיניו הנפחדות, ואז אמרה חרש:

'כן, אתה באמת מומינטרול שלי'

באותו רגע ממש הוא התחיל משנה צורתו. אזניו, עיניו וזנבו התחילו מצטמקים, עד שלבסוף חזר להיות שוב הוא עצמו כמקודם.

'הכל בסדר עכשיו, יקירי' אמרה מומינאמא 'אתה רואה? יהיה מה שיהיה, אני תמיד אכיר אותך" (5, עמ' 24)

כדרכם של ילדים, אהבתי את הסיפור, בלי לשאול את עצמי מה גרם לי לאהוב אותו. כדרכם של ילדים לשעבר, הסתקרנתי לגבי סוד קסמו של הסיפור. והנה מצאתי קטע דומה בספרו של דניאל שטרן, "יומנו של תינוק". בקטע הבא אנו פוגשים את הילד ג'ואי בן הארבע, לאחר שעשה מעשה שובבות. ג'ואי מספר:

"הרבצתי לטינה אתמול, כי היא דחפה אותי, והיה לה מלא דם בשפה. היא בכתה, וכולם הסתכלו עלי, כאילו השתניתי. אחר כך, כשצעקתי על אמא, אבא הסתובב והסתכל עלי באותה צורה, כאילו השתניתי....רציתי להתחבא, להעלם רחוק רחוק. ננעלתי באותה נקודה. הפנים שלי בערו, וכולם ראו אותי, לא יכולתי לברוח..." (13, עמ' 175).

 כמו מומינטרול, גם ג'ואי מרגיש שהשתנה, משהו לא טוב בקע ממנו. הוא מפחד מהמבט שיאמר לו שג'ואי האהוב והטוב, כפי שהוא מכיר את עצמו, הפך  למפלצת. הד עמוק לאותה חרדה ממש אפשר לשמוע בכל הסיפורים הפותחים בנסיך יפה תואר שכושף ע"י מכשפה מרשעת, והפך ליצור אימתני ודוחה. ברובם כידוע, הנסיך זקוק למבטה האוהב של אישה, כדי לחזור ולהפוך לאדם. מבט  שיחדור דרך החיצוניות הדוחה, ויגלה כמה טוב ויפה הוא באמת.

כלומר, הכמיהה ל"היות טוב" (והפחד להפוך לרע) היא מהעמוקות בנטיות הנפשיות שאנו מכירים. מהו מקורה?

תיאורטיקנים שונים ניסו לתרגם את חווית "ההיות טוב" למושגים בסיסיים יותר, וכביכול  קרובים יותר לחווייה. ההצעה הידועה ביותר היא הניסיון לתרגם את הטוב והרע למונחים הדוניים. תפיסה זו, המוכרת לנו מפרויד המוקדם ועד דניאל שטרן, קובעת בפשטות שה"טוב" מקורו ב"מענג" וה"רע" מקורו ב"לא מענג" (14, עמ' 292). פרויד, שנתן למונח 'עונג' משמעות פיזיולוגית ברורה, טען שכל שאיפתו של התינוק היא לעונג גופני, וכל תחושה מאוחרת של 'טוב' נובעת מגלגוליה של אותה תחושת עונג. השאיפה להיות טוב מקורה, לפי זה, ברצון לקשור אלי את האם, מקור העונג המרכזי שאני מכיר. מכאן נובעת השאיפה שאמא תראה אותי עצמי כמענג, כלומר- "טוב". אבל האם הכרותנו עם תינוקות מצביעה על הזהות המוחלטת שבין "טוב" ל"עונג"? כשאנו מתבוננים, למשל, בתינוק המתאמץ להזדקף, נופל, נחבט, וממשיך לנסות בגבורה עילאית, ברור לנו שהטוב אליו הוא שואף ברגע זה הוא שונה מאד מהעונג הפזיולוגי הפשוט עליו חשב פרויד. פרברן (15) הציע טענה הפוכה: מבחינתו עצם הקשר עם האם הוא מקור תחושת הטוב. קוהוט (18)המשיך את הקו הזה כשקבע שהתינוק זקוק למבטה האוהב של אמו, שהוא מכנה  "MHRRORHNG", כדי לאשר את חווית העצמי שלו. אבל מה מחפש התינוק בעיניה של אמו, אם לא את האישור שהוא טוב ביסודו? קוהוט מחזק את הקביעה הבסיסית שהדבר החשוב ביותר לתינוק הוא להחשב לטוב, אבל אינו מסביר מהו אותו טוב הזקוק לאישור.

הקלייניאנים, בעקבות פרויד המאוחר, מדברים על דחף החיים כמקור חווית הטוב, ולעומתו על יצר ההרסנות כמקור חויית הרוע (למשל: 12, עמ/ 181). אבל האם הרסנות היא תמיד רעה? וויניקוט לימד אותנו שהרסנות יכולה להיות דווקא יצירתית ומשחררת. מרגרט ליטל מסכמת את אחת מהחשובות בתובנות אליהן הגיעה באנליזה שלה במילים אלו: "החורבן עצמו הוא בגדר יצירה, מאחר שהרס ויצירה הם בלתי נפרדים- אינך יכול לצייר ציור מבלי להרוס את בד הציור הלבן...אהבה כוללת הרס" (6, עמ' 64,). אם כן, איך אפשר לזהות הרסנות ורוע?

 כל ההצעות האלה נשמעות משכנעות, משום שהן באמת מתארות חוויות ראשוניות טובות- אלא שאף אחת מהן אינה יכולה לייצג את כל הטוב שהתינוק מסוגל לחוות. ועדין עלינו לענות על השאלה הראשונה- מהו, אם כן, מקורה של חווית הטוב, והכמיהה של כל אדם לחוש שהוא עצמו טוב?

 יונג מתיחס לשאלה זו במאמרו "טוב ורע בפסיכולוגיה אנליטית" (16). טענתו היא שהטוב והרע הנם יסודות ראשוניים הקיימים בנפש, וכל יסודותיה – כולל עונג או "יחסי אובייקט"- הם גילויים חלקיים שלהם. בלשונו: "הטוב והרע הם 'פרנציפים' (=עקרונות ראשוניים)  בפני עצמם, ואנו חייבים לזכור שלפרנציפים יש קיום הקודם לנו בהרבה, והיקפם הוא הרבה מעבר לנו" (שם, עמ' 456). ובהמשך הוא כותב: "בהיותם יסודות ראשוניים,  נראה שאין להם הגדרה שתסביר את מהותם, כביכול, ע"י צמצומה ליסודות אמפיריים כלשהם".  מעניין להזכיר שבמקביל ליונג, ולמיטב ידיעתי בלי שום קשר אליו, פעלה באנגליה אסכולה פילוסופית הנקראת "אינטואיציוניזם", ופיתחה רעיונות מקבילים לגבי מושגי הטוב והרע. כך כותב ג'ורג' מור, מאבות האינטואיציוניזם: "אם ישאלוני מהו ה"טוב", תשובתי היא כי טוב הוא טוב, וזה סופו של הענין. ואם ישאלוני כיצד להגדיר טוב, תשובתי תהא כי אי אפשר להגדירו, וכי זה כל מה שיש לי לומר בנידון זה" והוא מוסיף: " אתה יכול לספק הגדרה לסוס, כיוון שלסוס יש תכונות ומאפיינים רבים שונים...(אבל) לאחר שהעמדת את הסוס על מונחיו הפשוטים ביותר, אינך יכול עוד להגדיר מונחים אלה..." (8, עמ' 340). מושג הטוב הוא מונח ראשוני, פשוט, שאי אפשר לעשות לו רדוקציה למונחים אחרים, יותר פשוטים. יונג מוסיף לכך רק את הטענה שקימת באדם כמיהה להיות טוב, ולהחשב לטוב- בתחילה ע"י הוריו, ואח"כ ע"י סביבתו החברתית. מענין  שפסיכואנליטיקאית עכשווית כמו אן אלוורז מסבירה בצורה דומה שהיסוד המשמעותי ביותר של בניית העצמי הוא "התפתחות מספקת של הטוב ואמונה מספקת בו (1, עמ 31).

 יונג טוען שבכל אחד מאתנו טמון פוטנציאל התפתחותי מולד, שאפשר לראותו כמעין חזון פנימי של חיים טובים וראויים, הוא יסודה של תחושת ה'עצמי'. להיות "עצמי"פירושו לחוש שיש בי פוטנציאל ייחודי של חיים, שעלי להגשימו. החיים עצמם הם תולדות מאמציו של האדם לגלות את הטמון בעצמי שלו. חווית ה"טוב" היא פשוט התחושה שמשהו מן העצמי אכן התגלה. ג'והן פירקוס, פסיכולוג יונגיאני, כותב ברוח זו על תחושת הרוע: "הרוע הוא משהו עמוק בהרבה מקוד מוסרי הנכפה עלינו. זהו אנטי חיים...אין רוע בתור שכזה אלא בהתנגדותו לחיים" (20, עמ' 88).  כלומר, הטוב הוא התגשמות החזון הפנימי שטמון בעצמי, והרוע הוא כל מה שמאיים עליו ופוגע בו.

הארכיטיפים השונים שמציין יונג, כמו הגיבור החכם, האב והאם, הם פשוט אופנים של התגשמות הטוב. גם ההצעות הפסיכואנליטיות להבנת מקורן של תחושות הטוב והרע, הן בעצם  אופנים מסויימים של היות טוב: כשפרויד מתאר את התינוק יונק מאמו בשקיקה, כשקוהוט מתבונן בו כשהוא מחייך אל אמו ומנסה למשוך את תשומת לבה, או כשוויניקוט רואה אותו משתעשע בבדל שמיכה שהוא אוחז בידו, כולם רואים אותו כשהוא מנסה להגשים פוטנציאל התפתחותי מסוים הטמון בו. רגעים אלה בחיי התינוק  מבטאים איכויות שונות של "היות טוב": איכויות של התענגות, של קשר בינאישי, או של יצירתיות, כפי שהם מופיעים בינקות. כל איכות כזו מכוונת את האדם למימוש ה'עצמי שלו', בתנאי שהיא מופיעה במינון המתאים לצרכי התינוק, שאינה נכפית עליו, ואינה בולמת איכויות אחרות מלהתבטא- במקרים אלה אותם ארכיטיפים עצמם הופכים לסיוט. התינוק מבטא ארכיטיפים אלה לראשונה בעולם הקטן המוכר לו, ביחסיו עם גופו, עם אמו ועם סביבתו הקרובה. ככל שעולמו הולך ומתרחב, אותם ארכיטיפים עצמם הולכים ומתרחבים יחד עמו, ומתיחסים לעולמו החברתי ההולך וגדל, לעולמו הרוחני המתעשר, ולעוד מרכיבים של הוויתו. בסופו של דבר, אם ימשיך להתפתח היטב, הוא יבנה את חייו (אריקסון יוסיף- ואת זהותו) בצורה שבה יחוש שהוא מממש את אותם ארכיטיפים עצמם בדרכו המיוחדת. חשוב לזכור שהיסודות הנפשיים הבסיסיים, הנטועים בעצמי, הם באמת משותפים לכולנו. כולנו זקוקים לאהבה, להערכה חברתית, לגרוי רוחני, להתפעמות אסטתית, ולעוד יסודות נפשיים רבים. ויחד עם זאת, כל אחד מאיתנו זקוק לכך בדרך אחרת, ובמינונים שונים. הרי באמת כל אחד מאיתנו הוא יחיד במינו, חד פעמי (הערה א).

תיארתי את התינוק ברגעיו היפים, משתעשע עם אמו או משחק ברוגע. אבל עולמו של התינוק מכיל גם רגעים הפוכים, רגעי רוע, רעב בדידות ומצוקה. שטרן, בספר שהזכרתי, מתאר ביד אמן את חווית הקריסה שחווה התינוק ברגעים כאלה: "הכל  מתפוצץ ונזרק החוצה, ואז קורס ונשאב בחזרה...(נוצר) קשר של יסורים שאינו יכול להימשך זמן רב- אך הוא נמשך בכל זאת" (13,עמ' 49). רוב המבוגרים אינם חווית חווית קריסה כזו משום שלמדו שהרוע, אם פנימי ואם חיצוני, סופו לחלוף. כעס וכאב אינם נמשכים לנצח.  הורה הממלא את תפקידו כהלכה, נוטע בתינוקו את התחושה הבסיסית שהרוע שבו הוא יחסי וזמני לעומת העיקר- בסופו של דבר, האם יש מובן אחר ל"הכלה"? האם יש תפקיד חשוב יותר לאותה דמות שקוהוט מכנה "זולת עצמי"? אפשר לנסח זאת כתחושה שהוא טוב גם כשהוא רע, ושהחיים הם טובים גם כשיש בהם רוע. הנה חזרנו למומינטרול. כל ילד מתפרע לפעמים, וחש כאילו "השתנה". למרבה המזל רוב ההורים נוהגים, בדרך כלל, כפי שנהגה מומינאמא, וכשאינם נוהגים כך עלול הילד לחוש שאכן הפך למפלצת.

חשוב מכך, המבוגר בנה לעצמו מערכת מורכבת של מושגים, המאפשרת לו לנווט את דרכו בלי להתקרב לנקודה שבה המציאות קורסת. החיים, כידוע, מעמידים אותנו כל הזמן בפני דילמות- השאיפה לאינדיבידואציה מתנגשת עם הצורך בשייכות, העונג הגופני עלול להתנגש עם הרצון בקשר עם הזולת, או עם ערכים רוחניים שונים. הדילמות האלה- המתחילות בראשית הינקות ממש- עלולות לגרום לכך שעצם הכמיהה לערך מן הערכים נחווית כמסוכנת לחווית הטוב הפנימי. משימת החיים היא להגיע לרמה הגבוהה ביותר של הטוב האפשרי, ולהתרחק מסכנת הרוע. לשם כך עלינו לבנות לעצמנו תבנית ערכים הקובעת מה נדחה מפני מה, אילו כמיהות עלולות להוביל למצוקה, ולכן הן רעות ומסוכנות בעצמן. תבניות הערכים הראשוניות שלנו נרכשות דרך הקשר עם האם -כשאמא נבהלת, נגעלת או זועמת על התנהגות מסוימת של התינוק, הוא חש שהוא עצמו מלא רוע לא מוסבר, המנתק אותו ממקור הטוב החשוב בחייו. לאחר מכן הוא ילמד לזהות כוחות נפשיים מסויימים כ'רעים', ויפחד, יגעל, או יחוש אשמה ברגע שיעלו בו. שטרן מכנה זאת "כוונון אפקט" (14, עמ' 177). במצב האידיאלי, לימדנו ויניקוט, ההורים מתאימים את עצמם לאיכויותיו החד פעמיות של תינוקם, ויוצרים יחד עמו את תבנית הערכים הייחודית שתנחה אותו בדרכו לגילוי העצמי שלו, אבל במצב הרגיל התינוק נאלץ להתכחש לצדדים אלה ואחרים של הוויתו הנפשית.

עכשיו יש להרחיב את התמונה. משום שאמא, והתא המשפחתי כולו, הם תמיד חלק מתרבות שיש לה  מערכת ערכים משל עצמה. גירץ, האנתרופולוג החשוב, מסביר כי התרבות היא ביסודה מערכת של משמעויות שבלעדיהן אנחנו נידונים לקריסה רגשית. גירץ כותב זאת בלשון המזכירה את מושגיו של ביון, או את תיאורו של שטרן שהבאתי קודם: "בלי התרבות, היינו מערכת הסמלים המשמעותיים, לא הייתה ההתנהגות האנושית ניתנת לשליטה כלל ועיקר. היא הייתה הופכת לאנדרלמוסיה של פעולות חסרות טעם והתפוצצויות אמוציונליות" (3, עמ' 54). במסגרת זו יש תפקיד מרכזי להגדרות התרבותיות של הטוב והרוע. הגדרות אלה נותנות לנו מעין הבטחה שאם רק נשאר במסגרתן, חווית העצמי שלנו תשאר מוגנת מכל רע. כאילו אמרה התרבות לפרט: אם אתה מתרחק ממה שאנו מגדירים כרוע, אתה שייך אלינו, אתה טוב. אם לא, אתה שייך לעולם האפל של היסודות הנפשיים האסורים, שיונג מכנה בכינוי הקולע - ה"צל". חשוב להדגיש: כל התרבויות נוהגות כך. כל תרבות יוצרת "צל" משלה.

כל מערכות המוסר מתבססות על אותם ארכיטיפים אוניברסליים, הנטועים ב'עצמי', אך מדרגות אותם בסדרי חשיבות שונים: מעלות ארכיטיפ אחד לראש סולם הערכים, נותנות לאחר מקום מוגבל עד זניח, וטובעות חותם של רוע על השלישי. איננו מכירים תרבות מושלמת, המצליחה לתת ביטוי נאות לכל היסודות הנפשיים. אריך נוימן טוען שתמיד יהיו כוחות נפשים רבי עצמה שרויים ב"צל", בזויים ונתפסים כרוע: "אותו מצפון עצמו גוזר איסור על פאציפיזם בכת של לוחמים, ועל יצר התוקפנות בחברה פאציפיסטית" (10, עמ' 28). מי שחש קשר פנימי לאותם ארכיטיפים הנמצאים, מבחינת תרבותו, ב"צל", הופך במידה רבה ל"צל" בעצמו. הדברים מחריפים בעולמן של אידיאולוגיות, שגם הן בנויות על אותם ארכיטיפים עצמם, ויוצרות לפיהם את החזון עליו הן נאבקות. ארכיטיפ ה"אם", למשל, קשור למערכת ערכים הקרויה, על שמו, 'מטריארכלית'. עולם הערכים המטריארכאלי מדגיש אהבה ונאמנות ללא תנאי, אבל רק בתחומי המשפחה המסוימת, שחבריה קשורים אלה לאלה בקשרי דם. בתחום האידיאולוגי הארכיטיפ הזה מיוצג בעולם הערכים הלאומי: אמא מתגלמת בארץ המולדת, אחיי, בני עמי, הם אלה שאליהם אני מחויב בנאמנות ללא גבול, והאב – לפי מערכת הערכים המטריארכלית – הוא  הפטריוט, שכל ענינו להגן על עמו ומולדתו. לעומת זאת, ארכיטיפ ה"אב" מתבטא בעמדה אידיאולוגית שונה לגמרי, שאינה מבחינה בין 'אנחנו' ל'הם', רודפת אחרי הצדק המופשט, מעדיפה הזדהות עם 'האדם באשר הוא אדם' על הזדהות עם 'אחים ללאום'. כל אחד מאיתנו מזדהה עם אידיאולוגיה זו או אחרת, אבל ה"עצמי" של כולנו כולל את כל הארכיטיפים, וביניהם אלה המזוהים עם אידאולוגיות עוינות. כשאדם שרוי כולו בתחומה של תרבות מסוימת, מערכת ערכים או אידיאולוגיה מסויימת, חלק נכבד מהעצמי שלו שרוי ב"צל". המציאות הזו היא בלתי נמנעת, אבל בולמת התפתחות. האינדיבידואציה היא ניסיונו של העצמי לחזור ולהפוך לשלם, ופירוש הדבר, בין היתר, לכלול בתוכו את החלקים שנדחו ע"י תרבותו. לכן טוענת המחשבה היונגיאנית שכל אינדיבידואציה עוברת דרך ההתנסות בחווייה של רוע (10). בלשון חסידית נאמר, שדווקא בתוך ה'קליפה'- ה'צל' בשפה יונגיאנית- מסתתרים ניצוצות של אור (הערה ב).

פתחתי בכך שעולמנו מאופיין ע"י מאבק בין תרבויות ואידיאולוגיות. מה שעולם אידיאולוגי אחד רואה כאור מופלא נחשב ל"צל" מסוכן בעולם אידיאולוגי אחר. כל צד משליך את החרדה מן ה"צל" על משנהו. ברמה ציבורית, זהו השורש הפסיכולוגי לחלק נכבד מהעוינות המאפיינת את השיח הציבורי שלנו, אבל  לתופעה זו יש גם השלכות טיפוליות. האינדיבידואציה עוברת דרך מפגש מיוסר עם תכנייו של ה"צל", ולפעמים מדובר בתכנים הנמצאים בעולם רוחני ואידיאולוגי המנוגד לזה שלנו. מכיוון שכך, האידאולוגיות עשויות להפוך לסמלים המבטאים תהליכים נפשיים פנימיים. בתור שכאלה הן מפחידות, מפתות, מעוררות קונפליקטים ומציבות תמרורי אזהרה שאי אפשר להתעלם מהם.

מטרת הטיפול הנפשי היא לאפשר לתכני הצל להופיע, לבנות עם המטופל מסגרת נרטיבית חדשה היכולה לכלול את התכנים העולים מן הצל, ובו בזמן חיב הטיפול להתמודד  עם המשימה ה"מומינטרולית" - לבסס את אמונתו של המטופל בטוב הגנוז בעצמי שלו, גם כשהכמיהות המתגלות בו הן אלה שעד כה ראה אותן כחלק מן ה"צל".  המשימות האלה מצריכות, לא פעם, התמודדות ישירה עם שאלות ערכיות ותרבותיות. בחלק מהמקרים זוהי ההתמודדות הטיפולית המרכזית, ומשמעותה אינה פחותה מזו של הנושאים הטיפוליים הנחשבים קלאסיים.

אביא בקצרה תיאורים של קטעי טיפול, ואנסה להראות כיצד מופיעה בשניהם  ההתמודדות עם שאלות תרבותיות ואידיאולוגיות. ברצוני להעיר שהתבקשתי במפורש להתמקד בהרצאה זו בדילמות המאפיינות את מגזר הנוער הדתי-לאומי, ואעשה כן. דווקא לכן אזכיר שעיקר הטיעון שלי הוא שעצם הצורך להתמודד עם שאלות תרבותיות ואידיאולוגיות הוא אוניברסלי, גם אם השאלות עצמן משתנות מתרבות לתרבות. אין הבדל ממשי בין הנער הדתי הנאבק בתכנים שהוא מחשיב כ"חילוניים", לבין מקבילו החילוני הנאבק ברעיונות מיסטיים ודתיים המציפים אותו. אותה תחושה של טרוף או  רוע, אותה בדידות קיומית.

גבי, בחור ישיבה עדין וביישן, הופנה בעקבות התנהגות אובססיבית קשה. מרבה בטקסים דתיים שאת רובם המציא בעצמו, כדי לכפר על חטאיו. גבי טרוד בהתלבטויות בלתי פוסקות, אם הוא עומד בתנאי ההלכה בתחומיה השונים, ואיך לכפר על מעשיו אם לא. פעם לא נזהר באוטובוס, ואישה נגעה בו לרגע (תוך כדי הטלטולים), מה שגרם לו לכמה רגעים של "הרהורי עברה"- איך מכפרים על חטא כזה? לתחושתו, מחשבות כאלה אינן עולות אצל אנשים רגילים, שפויים ומאושרים.  הדיון מתנהל, בחלקו, בדרך הפסיכודינמית המקובלת של ניסיון לעמוד על השורשים ההתפתחותיים של פחדיו, אבל לא פעם הוא גולש לדיונים במקורות תורניים. הוא מזכיר לי את אמרת חז"ל  "הרהורי עברה קשים מעברה", ואנו דנים עליה, אחר כך ואני מגיב באמרה תלמודית אחרת "'אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" וכבר אנחנו נמצאים בעיצומו של לימוד משותף. כמובן, לא תמיד יש לי מקורות להציב מול אלה שלו: בסופו של דבר, הוא התלמיד חכם בין שנינו. לא פעם אני מסתפק בעמדה של תלמיד סקרן, שמנסה לברר את עמדתו המחשבתית של רבו (כלומר, במקרה הזה, של גבי). אני מקשה עליו את קושיותיי, מנסה לרדת לשורש מחשבתו ולברר אותה לעמקה.

הקונפליקט הערכי- תרבותי עלה בטיפול גם בצורה עמוקה יותר, כפי שמשתקף בסדרת חלומות שאביא שלשה מהם.

בחלום הראשון: גבי מטייל עם אביו. הם מגיעים לפונדק רפאים, שבו הוא מוצא את עצמו בלי אבא. חתול מנסה להרוג אותו (חתול, הוא אומר, הוא חיה ערמומית מרושעת, אכזרית, כמו נמר. ואולי זה היה קוף, כמו בסרט אחד, שהיה בו קוף עם עיניים אדומות מרושעות שנשך אנשים והפך אותם דומים לו). גבי נאבק בחתול, ופתאום רואה שהחתול היה כל הזמן- בן אדם. אחר כך הוא שוב עם אבא, במסעדה, שומעים מוזיקת רוק פראית, כמו זו שאהובה על ארוכי השיער למיניהם...גבי עצמו מעריץ מוזיקה קלאסית, או חסידית. יש לשים לב לכך שהמאבק עם ה"צל" מתחיל כשגבי מנותק מאבא וכל מה שאבא מייצג, ושבסוף החלום שניהם מאזינים ל'ארוכי השיער למיניהם', שהם ה'אחר התרבותי' מבחינתו של גבי.

בחלום שני: הוא הולך בדרך ארוכה, ולידו תינוק ענקי, שרוצה התיחסות. בשלב כלשהו התינוק נהיה אכזר ואימתני, וגבי מפחד ממנו- מנסה להתחמק, ולהעמיד בינו לבין התינוק מישהו מהישיבה (-בחור בלי ספקות, חזק פיזית נפשית ורוחנית), אבל התינוק מוחץ אותו. אחר כך גבי פוגש את הוריו- מתבייש לספר להם על התינוק, והם אכן לא רואים אותו. שאלתי אם ייתכן שהתינוק הוא חלק מעצמו, ואמר שזה באמת מפחיד לחשוב כך, כי אדם בוגר לא צריך להיות תינוק- אבל הוא באמת אוהב לראות סרטי וולט דיסני, למשל. לראשונה הוא מספר לי שהוא דווקא נהנה להשתובב, אבל חש שזה מפחיד.

בחלום שלישי: הוא נמצא בחנות גלידה ביישוב שלו. גם אביו נמצא בחנות. גבי עוזב את החנות על אופנוע. באסוציאציות לחלום, הוא מספר שאופנוע הוא כלי של "ערסים", אבל נחמד ליסוע בו. פעם הוא רצה ווספה, אבל אבא שם ווטו. חנות הגלידה התחילה דיון הרבה יותר משמעותי. גבי אוהב גלידה. ופתאום הוא נזכר בחנויות גלידה בתל אביב, שהן חלק מהתל אביביות בכלל, שינקין וכל זה. הוא עצמו חושב שיש בזה יצירה, חרות- אבל זו הרי תרבות בעייתית, מלאה פריצות ודברים כאלה.

איך נכון להתמודד עם חלומות כאלה? גישה אורתודוכסית הייתה מציעה לחפש בהם את הרבדים הנפשיים הבסיסיים, יצרים ויחסי אובייקט ראשוניים. למעשה, ממש לא קשה למצוא בחלומות רמזים לכל אלה. המוטיבים התרבותיים העולים בהם, כמו הניגוד המובהק שבין עולם הישיבה לעולם התל אביבי על שלל תכניו המפחידים, היו נתפסים בגישה זו כמעטה סמלי, המכסה על התכנים החשובים באמת. גבי ואני ניסינו לראות את הדברים במשולב- להבין את ההתלבטויות הרוחניות כשלעצמן, ובמקביל לקשר אותן לשאלות נפשיות מובהקות: מדוע,למשל, הופך התינוק שבחלום לאכזר כל כך? מה נותן לו כח  כל כך נורא? אולי דווקא משום שהוא מתבייש בו, והוריו אינם רואים אותו כלל? מצד שני, האם עולם הערכים היהודי, שגבי אמון עליו, יכול להכיל את תביעותיו של אותו תינוק? ואולי יתגלה שהתינוק הזה נמשך באמת לעולם חילוני ביסודו? ומה בעצם מושך כל כך, בעולם החילוני? מה דוחה בו? השאלות הרוחניות והרגשיות הפכו למקשה אחת, שאיבריה משולבים אלו באלו. רוב הזמן עסקנו בלבטיו ההלכתיים והרעיוניים של גבי, אבל הדיון קישר אותן בעקביות לשאלות הרגשיות. 

לאחר דיונים ארוכים הסכמנו שגם אם יש בעייתיות בעולם החילוני, יש בו לא מעט ניצוצות של טוב- גבי התחבר במהירות למושגים החסידיים של ניצוץ וקליפה, שלא היו מוכרים לו מקודם.  הסתבר שתמיד הייתה בו משיכה לא קטנה למוזיקה חדשה וקצבית. מצד שני, מוזיקה כזו הפחידה אותו, בגלל האופי הפראי שהיא מקרינה. לא קשה היה לראות במוזיקה סמל לעולם הרגשי הסוער ממנו נמלט לעיסוקיו האובססיביים. המושגים החדשים שעיבדנו ביחד אפשרו לגבי לתאר את הכמיהות היצריות המתעוררות בו, בלי לחוש שהוא עצמו הופך בגללן למפלצת. חזרנו לדון בשאלת ההתמודדות עם היצר, אבל באווירה פחות מפוחדת, שנתנה  מקום לרגעים של הומור סלחני. לא שאלנו איך נמנעים מן היצר, או איך מכפרים עליו, אלא איך משלבים אותו בעולמו הרגשי והמחשבתי. נראה שהדיון הועיל לו, שכן  לאחר כשנה סיימנו את העבודה המשותפת כשהתופעות האוססיביות נעלמו כמעט כליל.

ברצוני להביא קטע מטיפול נוסף, שעשתה פסיכולוגית שהדרכתי, ואני מודה לה על ההסכמה להשתמש בחומר.

ענת, תלמידת שמינית, גרה באחד מיישובי השומרון. אביה הוא דמות ידועה למדי באזור מגוריו: אדם בעל השכלה תורנית, להט אידיאולוגי ויכולת עשייה. האב  ידוע כאדם חזק, פיזית ונפשית. פחות ידוע שהוא סובל מחרדות קשות ושעצמתו נובעת, לפחות בחלקה, מקושי להכיל כל סוג של חולשה. ענת מעריצה את הוריה, ואת אביה במיוחד.

ענת היא נערה יפה ובעלת כשרונות רבים. מאז אירועי עמונה היא סובלת מדיכאון. אביה שהפנה אותה לטיפול מספר שהפסיקה לתפקד בבית, ירדה בלימודים, שמנה מאד. לאחרונה,לטחר ריב עם הוריה, ברחה מהבית והסתובבה כמה שבועות עם מה שמכונה "הנוער המנותק" שביישוב. לאחר מכן אבא כפה על ענת ללכת לטיפול, שלא הייתה מעונינת בו:  מבחינתה, דברים שהיו- היו. אין טעם לדוש בעבר, ובוודאי שלא להיכנס לרגשות. בחיים צריך לפעול וזהו.

על עברה אינה מרבה לספר. כמה אנקדוטות שזכרה בכל זאת הן מאלפות ביותר. הזיכרון הראשון שלה נוגע בכך שברחה פעם מהגן, והוריה לא כעסו עליה: הם היו משוכנעים שפחדה להיות בגן, בעקבות פיגוע שהיה ביישוב זמן קצר לפני כן. תגובתם הייתה תומכת, והדגישה את הצורך לחיות כרגיל, למרות הכל... אבל האמת הייתה שענת "סתם" ברחה מהגן, מעשה שובבות לשמו. המרתק בסיפור הבנלי לכאורה הזה הוא האופן שבו חוויה פשוטה של השתובבות ומשחק ילדותי שובצה ישירות לתוך נרטיב לאומי של גבורה והתמודדות. בעולם הערכי עליו ענת גדלה, אין מקום לחוויה אנושית פשוטה.

סיפור נוסף, עוד יותר מאלף. פעם , במהלך טיול עם חברותיה, נטפלו אליה נערים ערבים. כשספרה לאביה על החוויה הקשה, כעס: "צריך לעשות משהו בקשר לדברים כאלה!"  "מה אפשר לעשות?" שאלה בחרדה, ואבא נכנס לתכנונים: "אפשר לשים מארבים, לתפוס אותם בפעם הבאה.." תגובתו חסרה דבר אחד: "סתם" להיות עם הילדה המפוחדת, ולהראות לה שהוא יכול לחוש את הכאב שעברה. שוב הוכנס הסיפור האישי לקטגוריות של מאבק לאומי וגבורה, וצידו האנושי נדחק לקרן זווית.

בתנאים כאלה, אין פלא שגם ענת עצמה נוטה 'לשכוח' את הרובד האישי של חייה. היא תמיד מגיעה להפגנות, ואולי מכיוון שהיא כל כך בולטת ומרשימה, היא תמיד נעצרת. "אני מושכת אש" אמרה. בהפגנה אחת יס"מניקים "פוצצו אותה במכות". ענת כעסה מאד, אבל רק על  עצמה: למה היא עושה מזה סיפור כל כך גדול? למה היא לא מצליחה לעבור על הכל לסדר היום? רק מפני שהיא חלשה. אבא אמר לה לאחר פציעתה בהפגנה, ש"על דברים כאלה זה בסדר להיפצע". אבא הוא נערץ, גדול מהחיים. היא זו שלא בסדר. ענת חיה את הארכיטיפ הלאומי על חשבון האינדיבידואציה ההתבגרותית שעליה לעבור. הצד הפרטי, הרגיש ותאב החיים שלה נותר ב"צל", והוטל עליה לחוש כישלון תמידי על כך שאינה מצליחה להגשים את אידיאל הגבורה עליו חונכה.

בעמונה ענת נעצרה, ושוחררה אחרי זמן קצר. בשיחה עם המטפלת היא מספרת  שכשהייתה בכלא חובש עשה בה מעשים מגונים. היא לא התלוננה, וכשהמטפלת שאלה מדוע, ענתה בתמימות: "חשבתי שמותר לו. הרי הייתי עצירה". שוב, הכעס היחידי שחשה הוא על חולשתה. (אולי כדאי לציין שבמשך הזמן שמעתי לא מעט סיפורי התעללות מינית במהלך פינוי עמונה, ולמיטב ידיעתי באף אחד מהם לא הוגשה תלונה).

מה יכלה המטפלת לעשות במקרה כזה? אין טעם לאתגר ישירות את תפיסותיה  הערכיות או הפוליטיות של ענת, ואין בכך גם שום רווח טיפולי.  לעומת זאת יש מקום לחפש את הממד האישי והאנושי בדברים שהיא מביאה, ולתת לו את הלגיטימציה הדרושה.

אביא קטע של שיחה, שבה ענת הסבירה למטפלת שלמיטב ידיעתה זכותו של החובש לעשות בה כרצונו אם היא "שבויה" בידיו. המטפלת התרגשה, ואמרה :"מה פתאום, לאדם יש זכויות, גם לעצירים, איך את נותנת לנצל אותך.." חשוב לדעת בהקשר הזה שהמטפלת דיברה כאן לא מעט מתוך עצמה: גם היא גרה תקופה מסוימת במאחז, ובתקופת הטיפול הייתה בשלב של בירור מעמיק של השקפותיה ביחס למחיר שמשלמים בני הנוער על המאבק- כך שהביטוי "מנצלים אותך" לא כוון – מצד המטפלת- רק כלפי החובש, אלא באותה מידה כלפי העולם התרבותי- אידיאולוגי ששתיהן, המטפלת וענת, שייכות אליו...תוך כדי השיח שנוצרה ביניהן,  ענת שמה לב לדמעה, שבצבצה בזווית עיניה של המטפלת.

"זה מוזר" אמרה ענת. "את בוכה?

"למה מוזר?"

"למה את בוכה?

"כואב לי, עצוב לי" אמרה המטפלת.

 "אבל מה זה יעזור?"

"קשה לך לראות שאני בוכה?"

"כן, את נראית חסרת אונים, חלשה..."

מכאן התחיל מחדש הדיון על הלגיטימיות של החולשה, אבל  מקום אחר, הרבה יותר רך ואנושי. הדיון האידיאולוגי שהיה ביניהן עוד קודם המשיך להתקיים,  אבל בעיקר סביב השאלה אם קיימת סתירה בין דעות כאלה ואחרות לבין היכולת לחוש רגעי חולשה, זעם אנושי פשוט, או כמיהה ייצרית.

בהמשך הטיפול היו עוד משברים לא מעטים, ענת ברחה שוב מהבית, הפעם ביכולת יותר גדולה לראות את מורכבות היחסים, לחלק את האשמה במריבות באופן יותר הגיוני. זמן מה אחר כך הופיעה החבר הראשון (לא נתפלא לשמוע שכשהגיעה לטיפול נגעלה מעצם המחשבה על קשר כלשהו עם גבר). תופעות התבגרותיות "רגילות" החלו לתפוס מקום רב יותר בטיפול.

האם דעותיה הפוליטיות של ענת השתנו? כן ולא. במדדים של זהות פוליטית לא חלה כל תזוזה, אבל היחס שבין העולם הפוליטי אידיאולוגי לבין העולם האישי רגשי השתנה פלאים.

מבחינה טיפולית, הנקודה החשובה בסיפור שהבאתי, אינה עמדתה הפוליטית  של ענת, ואפילו לא קיצוניותה, למרות שלקיצוניות יש קשר הדוק לנושא (הערה ג), אלא התלות הפנימית שבין הגשמת אידיאלים מסוימים לבין חוויית הערך העצמי. עולמה הרגשי היה בנוי כולו על אידיאל, שמולו– כך האמינה- אין מקום לסיבוכים פרטיים מכל סוג. במקרה המסוים של ענת מדובר באידאל של גאולת ישראל, אולם אידיאולוגיה שמאלית הייתה יכולה לגרום לאותם סיבוכים עצמם, ולא פעם היא באמת גורמת להם. המטפלת נתנה לענת את שנתנה אמו של מומינטרול לבנה, את התחושה שיש לה משמעות וזכות קיום גם כשהיא שקועה עמוק  בסיבוכיה הפרטיים.

פתחתי במשפחת החיות המוזרות, אסיים בדוסטוייבסקי. ברומן 'האחים קרמזוב'  מגיע רגע שבו עוצרים את מיטיה, האח הבכור, בחשד לרצח אביו. מיטיה נמצא באחד מרגעיו הפחות יפים: שיכור, לאחר לילה שבילה עם נערה בעלת מוניטין מפוקפק, חשוד באיום שבפשעים. כשהוא מבין את מצבו, הוא אומר את השורות המרגשות הבאות: "נדמה לי, רבותי, שאתם רואים בי אדם אחר משהנני באמת" אמר פתאום בקדרות ובעצב "מדבר אתכם אדם אציל, דמות אצילה ביותר. ובעיקר- מזה אל תתעלמו- אדם שעשה המון מעשי נבלה, אך תמיד היה וגם נשאר יצור אציל ביותר. כיצור אנושי, בפנים, במעמקים, נו, בקיצור, איני יודע להתבטא..הרי דווקא בזה התייסרתי כל ימי חיי, ששאפתי לאצילות, שהייתי חולה אצילות.." (4, עמ' 440). זוהי עבודתנו הטיפולית. למצוא את היצור האצילי הנחבא בעמקי תחושת הרוע, וללמד אותו להתבטא.

הערות למאמר:

הערה א-  כדאי,לדעתי, לחקור את ההתפתחות הנפשית בשנים הראשונות לאור המושגים המדוברים כאן, בניסיון לעמוד על התרחבות מושגי הטוב והרע בהקבלה להתפתחות העצמי. בפרספקטיבה כזו, התפתחותה של היכולת לבנות מערכת ערכים חייבת להחשב לצד מרכזי של ההתפתחות הנפשית. התפתחות כזו כוללת דיאלוג מתמיד בין תחושתו האותנטית של הילד לגבי חווית הטוב והרוע, לבין מערכת הערכים התרבותית שבה הוא גדל. הייתי רוצה להציע מתווה אפשרי להתפתחות כזו, בהקבלה לשלבי התפתחות העצמי, כפי שהם מתוארים ע"י דניאל שטרן בספרו "עולמם הבינאישי של תינוקות"(14).

1)     השלב הראשון המתואר ע"י שטרן הוא השלב  "העצמי המנץ". בשלב זה עדיין אין כל לכידות בעולם הנפשי. החוויה מפוצלת לרגעים העומדים בפני עצמם, ועיקר מאמציו של התינוק הם ליצור לעצמו "איים של עקביות" (עמ' 83). שטרן טוען שבשלב זה עדיין אין הבחנה ממשית בין גירויים "פנימיים" ל"חיצוניים", אבל מבהיר שכוונתו אינה ל"סמביוזה" נוסח מאהלר, אלא לכאוס שעדיין לא התחיל להתגבש (שם, עמ 108). הוא מתחבט לאור אילו קריטריונים מנסה העצמי המתהווה לבנות לעצמו את אותם איי עקביות, ונראה שהוא דוחה כל ניסיון להציע קריטריון יחיד (בין היתר הוא דוחה את תפיסתו של קרנברג, לפיה חלוקת התחושות הבסיסיות ל"טובות" מול "רעות" היא הקריטריון היחיד לסיווג החוויות- שם, עמ' 288). מכל מקום, ברור למדי שסיווג החוויות לטובות ורעות הוא אחד הקריטריונים האלה (עמ' 103).

2)     השלב השני – בערך מגיל 3-2 חודשים- מכונה "שלב העצמי הגרעיני", ובו מתגבשת החלוקה הראשונית של העולם לסובייקט העומד מול עולם של אובייקטים. התינוק מתאמץ, כמובן, להבין את הדינמיקה הפנימית של עולם האובייקטים המקיף אותו, וסביר שהוא מחלק אותם לאובייקטים טובים ורעים. תפיסותיה של קליין על הפוזיציה ה"פרנואידית- סכיזואידית" יכולות להיות בעלות משמעות אך ורק מהשלב הזה, שכן לפני כן עוד אין משמעות ממשית למונחים כמו "השלכת הרע לתוך האובייקט", או לניסיון "להפנים" את האובייקט הטוב. גם החרדות הבסיסיות שמתארים קליין וויניקוט, למשל,  וביניהם חרדת התפוררות או התאיינות, הן חסרות משמעות במציאות נפשית שעדיין לא נוצרה בה ההבחנה בין סובייקט לאובייקטים (שם, עמ' 84).

3)     בשלב  השלישי, שלב העצמי הסובייקטיבי –בערך מגיל 9 חודשים- התינוק תופס שלחלק מהאובייקטים המקיפים אותו יש חוויה סובייקטיבית משלהם, ובכלל זה יכולת לחוש חוויות טובות ורעות. התינוק מתוודע לעולם מלא ומגוון של תחושות ורגשות המאפיינות את הזולת המשמעותי עבורו, ושאפשר להשתתף בהם, במידה מסוימת. שיתוף זה נעשה מרכזי וחשוב עבורו מאין כמוהו. בשלב זה יכולה האם "להתערב" בעולמו הרגשי של התינוק, או "לכוון את האפקט" שלו, כפי שמכנה זאת שטרן (שם, עמ' 177). ועוד יותר חשוב: רק משלב זה יש משמעות לקונפליקטים ערכיים, להתנגשות בין ה"טוב" שלי ל"טוב" שאני חווה דרך הזולת, או לתחושה שייתכן מצב שבו אני עצמי עלול להיות "רע" בנסיבות מסוימות. למעשה, רק משלב זה אפשר להבחין בין "מענג" ל"טוב", כאשר הטוב כולל את המענג מבחינתי, אבל גם את הצורך באישור מצד הזולת.  רק בשלב זה יכולות להיווצר התופעות שקליין כוללת במושג "פוזיציה דפרסיבית", וויניקוט מכנה "שלב ההתחשבות".

4)      בשלב הרביעי, שלב ה"עצמי המילולי" – בערך מגיל 15 חודש- העולם הנפשי מתרחב שוב, ומסוגל לקלוט שהמציאות היא רחבה בהרבה מזו העומדת מולי ברגע נתון, והיא כוללת גם את הנסתר ממני (וגלוי לזולתי), ואת העתיד. דבר יכול להיות מענג (ברמה המיידית) אבל רע (בתמונה השלמה), ונוצרת יכולת להשוות את המציאות הקיימת לתמונה פנימית המתייחסת למציאות כפי שהיא "צריכה להראות" (שם, עמ' 206). אפשר להניח שמשלב זה חלק מהחוויה מתחיל להיות קשור להגדרות חברתיות של הטוב והרע, כפי שהן מועברות לילד,  בשלב ראשון, דרך ההורים.

5)     השלב האחרון ששטרן עוסק בו נקרא שלב העצמי הנרטיבי. שטרן אינו עוסק בשלב זה בספרו המוקדם, אבל בספר "יומנו של תינוק"(13) הוא מדגיש את חשיבותו. בערך בגיל 3, הוא טוען, הילד מתחיל לטוות סיפורים מורכבים שיש בהם תפקידים מסוימים לאנשים שונים. בשלב זה הם גם קשובים לסיפורים מורכבים יחסית המסופרים להם ע"י הוריהם. בסיפורים כאלה יש תפקיד מרכזי להערכה מוסרית של תפקידי הגיבורים (רובנו מכירים את השאלה ששואלים ילדים לא מעטים ב"שעת הסיפור": "אז מי הרעים"? או "פלוני טוב או רע?". בדרך כלל, למעשה, סיפורים לילדים מנוסחים כך שאין לילד ספק מיהם ה"טובים" ומיהם ה"רעים"). אין ספק שתרבויות שונות מכניסות לסיפורים הנהוגים בהן את העולמות הערכיים המסוימים המאפיינים אותן.

המהלך העולה מן התיאור הוא של הבחנה הולכת ומתחדדת בין ה"עונג" הראשוני שהיילוד מסוגל להכיר, לבין התפיסות המורכבות יותר של טוב ורע המאפיינות את הבוגר. תפיסות אלה כוללות איכויות שונות הכלולות ב"עצמי" המולד (למשל, לאדם בעל נטיה אמנותית יהיה עיסוק אמנותי חלק מרכזי מה"טוב" שהוא שואף אליו, בלי קשר לתרבות בה נולד), ובו בזמן הן כוללות את זוויות המבט של הזולת, ואחר כך גם את הערכים המסוימים המאפיינים את התרבות. כמובן שאחת הסכנות האורבות להתפתחות כזו היא ניתוק בין שאיפת הטוב המולדת, הכלולה בעצמי, לבין עולם הערכים המקובל במשפחתו ובתרבותו- זוהי התופעה שוויניקוט מכנה "עצמי כוזב".

כאמור, הערה זו אינה אלא מתווה משוער לחקירה הרבה יותר מקיפה.

הערה ב: התפיסה הפסיכולוגית של החסידות דומה להפליא, בנקודות אלה, לחשיבה היונגיאנית. בחשיבה החסידית, כל התופעות הנפשיות נובעות מרצונה של הנשמה לגלות את ה"אור" הכלול בה. ה"אור" הזה נתפס- כמו העצמי היונגיאני- כמעין חזון פנימי של "טוב", היכול להתגלות אך ורק לפי יכולתם של ה"כלים" (ובראשם כלי ההכרה, המכונים "מוחין") להכיל אותו. הכלים של התינוק הם מוגבלים באמת- כל שהוא יכול להכיר הוא אך ורק עולמו הגופני. מכיוון שכך, שאיפת הטוב מוגבלת לרובד הפזיולוגי והאגוצנטרי ביותר, כאשר כל תחושה מקרית כובשת את ההכרה במלוא עצמתה של כמיהת הטוב שבעצמי- תופעה המכונה "שבירת הכלים". הנקודה המכרעת היא שלפי החסידות כל תופעה נפשית- הרסנית ככל שתהיה- נובעת  מאותה שאיפה  של הנשמה לגלות את הטוב שבה במציאות. בלשון חסידית מדובר על "ניצוצות" של אור שנפלו ל"קליפות". קל לראות את הדמיון לחשיבה היונגיאנית כפי שהוצגה כאן. (הדברים מובאים כאן בקיצור מופלג, כמובן, וארחיב בהם במסגרת אחרת).

הערה ג: לא קל להציע לקיצוניות פוליטית הגדרה שתהיה נטולת הטיה לצד זה או אחר של המפה הפוליטית, בין היתר משום שלכל אחד יש נטיה לראות את עצמו כמרכז המתון, ואת כל החולקים עליו כ"קיצוניים" לכיוון זה או אחר. לדעתי המושגים היונגיאנים עשויים לסייע לנו במציאת הגדרה כזו. לצורך זה עלינו לזכור  שהארכיטיפים הם, כביכול, "טיפוסים אידיאליים": ארכיטיפ האם הוא מעין "אם מושלמת", ארכיטיפ האב הו "אב מושלם" וכד'. בניגוד לכך, הורינו המציאותיים הם בני אדם ולא ארכיטיפים, והתאמתם לארכיטיפ היא תמיד חלקית. בילדות אנחנו מתעלמים מן העובדה הפשוטה הזו: אמא שלנו היא תמיד הכי טובה בעולם, ואבא הוא הכי חזק, חכם וכד'. ההתפתחות המוצלחת מהילדות לבגרות תלויה במידה רבה בתהליך המכונה בלשון יונגיאנית "פרסונליזציה", שהוא התפתחות היכולת לקבל את ההורה כאדם, ולשחרר אותו, כביכול, מן המטען המיתולוגי שאנו עצמנו העמסנו עליו. אפשר להבין חלק מהקשיים של גיל ההתבגרות ככאב המלווה את הפרסונליזציה באופן בלתי נמנע. הנער תובע מההורה להיות אותה דמות מיתולוגית שראה בו בילדותו, ואינו מוכן לסלוח לו על שום חולשה, כאילו ההורה רימה אותו כשהעמיד את עצמו כגדול מהחיים, כארכיטיפ. הפתרון הנכון לדילמה, בסוף גיל ההתבגרות, הוא כאשר אנחנו  מוכנים לקבל את הורינו ולאהוב אותם דווקא משום שהם בני אדם, כפי שכתב ניטשה: אנושיים, אנושיים מדי.

כאשר אנחנו מוותרים על ההורה כייצוגו האולטימטיבי של הארכיטיפ, אנחנו נוטים לחפש את הייצוג המוחלט שלו במקום אחר, ולא פעם בעולם האידיאולוגי. בגוף המאמר ניסיתי להצביע על קשר בין ארכיטיפים מסוימים לבין מערכות ערכים מוגדרות. לפי זה, לכאורה, אין מקום להכריע בין מערכות הערכים, ממש כשם שאין לבחור בין אבא לאמא- אבל במציאות תמיד אנחנו עומדים מול הכרעות מורכבות: איזו מערכת ערכים ראוי להדגיש ברגע נתון, מול מציאות מסוימת. חשוב שיהיה דיון כזה, ואסור לטשטש אותו- אבל דיון רציני  אינו מחייב  מאבק עוין. העוינות מתחילה, לדעתי, ממקום אחר.

יונג מדגיש שלכל ארכיטיפ יש  גם הופעה הרסנית, צל. החשיבה היונגיאנית אמנם מבהירה שלכל ארכיטיפ יש צד "אפל", אבל גם אז, הרוע של הארכיטיפ הוא "גדול מהחיים": האם הארכיטיפלית, למשל, היא "אמא אדמה", מושלמת ומזינה, אבל היא גם המפלצת המיתולוגית הבולעת את בניה ובולמת כל התפתחות(19)- כפי שרמזתי בגוף המאמר כשאמרתי שבמקרים מסוימים כל איכות של טוב תהפוך לסיוט (למשל, במקרה שארכיטיפ אחד אינו מאפשר לאחרים להתפתח). הארכיטיפ יכול להיות  מקור לעולם של ערך ומשמעות, אבל הוא יכול להיות גם דיבוק,  מעין שד המשתלט על האדם ומשתמש בו לצרכיו. התפיסה היונגיאנית מכנה מצב כזה "אינפלציה" (17), מעין התנפחות  חולנית של האדם, שבאופן לא מודע כבר אינו רואה בעצמו יצור אנושי מוגבל אלא איזה ערך ארכיטיפי עליון, אידיאלי, שהוא משרת בנאמנות. במצב כזה האדם נשלט ע"י נאמנות מוחלטת למערכת ערכים אחת, ללא יכולת להכיר בעולם ערכי אחר. התשוקה המרכזית בלבו היא להגשים את האידיאולוגיה  שמלהיבה אותו, נותנת לו את משמעות חייו. אי אפשר להתפשר על האידיאולוגיה הזו- איך אפשר להתפשר על האמת המוחלטת? צלו של הארכיטיפ נופל – במקרה כזה- על כל מי שעומד מולו ומערים קשיים על התגשמותו. אם הארכיטיפ מיצג את האמת המוסרית המוחלטת, ממילא כל מי שעומד בדרכו נותר מחוץ לעולם האנושי שאפשר לחוש כלפיו איזו אמפטיה. אם אנחנו נאלצים לפגוע בו בשם הערכים המוחלטים שבידנו, סבלו הוא יותר ממוצדק. הוא רצוי ואפילו משמח.

 למצב כזה יהיו כמה סימפטומים אופייניים. הראשון הוא הקושי להכיר בלגיטימיות של מערכות ערכים שונות משלי. השני משמעותי עוד יותר: במצב  כזה תמיד נמצא מישהו שהעולם הערכי שלנו מותיר בצל, מישהו שאנחנו מוציאים מכלל המחויבות המוסרית. הצל הזה הוא תוצאה הכרחית מן האינפלציה הנפשית. אין השקפת עולם שאינה יכולה לעבור אינפלציה. מבחינה פסיכולוגית ברגע שבו אנחנו נאטמים לסבלו של מישהו מדובר בהשלכת צלו של הארכיטיפ. אין הבדל בין 'ימני' המתעלם מסבלם של ערבים לבין איש 'שמאל' המתייחס כך למתנחלים. אפשר לשאול אם האדישות  המופגנת, שגבלה לא פעם בשמחה לאיד, שאפיינה את תגובתם של חלק מחוגי השמאל למגורשי התנתקות לא הייתה דוגמה לדינמיקה שאני מתאר.

לדוגמה: בקבוצת דיאלוג שהתקיימה לאחר ההתנתקות דיברה משתתפת אחת בכאב עצום על הוריה שגורשו מגוש קטיף. משתתפת אחרת, אישה שמאלית שריגשה את כולנו בתיאורי סבלם של הפלסטינים במחסומים, העירה משהו כמו "טוב, למה הם יכלו לצפות?", הדוברת פנתה אליה ואמרה: "את לא מבינה? אני לא מדברת פוליטיקה, אני מספרת על הורי. את לא יכולה לגלות סתם אמפטיה?" התגובה הייתה: "לא. זה כמו לטפל באנס. אי אפשר להיות אמפטי עד שהוא לא מודה שהוא הנבל בסיפור...".

כמו כל דינמיקה  מהסוג הזה, כולנו עלולים להשליך על מישהו את צלו של הארכיטיפ העומד ביסוד השקפותינו, על כל התוצאות הנלוות לכך. השאלה היא מי יהיה רגיש במיוחד לתהליך כזה? אפשר להציע השערה: כאשר תהליך הפרסונליזציה מתנהל באופן תקין, האדם יהיה מסוגל לקבל, בסופו של דבר, גם את מוגבלותו של האידיאל שהוא מאמין בו. לעומת זאת, כאשר האדם נותר – לאחר גיל ההתבגרות- בתחושה שהוויתור על ההורה הארכיטיפי היה מאולץ, כפוי, אולי אפילו טראומטי, הוא ממשיך לחפש את המוחלטות שאבדה ומוצא אותה בעולם האידיאולוגי. לכך, כמובן, יש השלכות רבות ולא תמיד חיוביות.

מקורות

1)     אלוורז, אן: נוכחות חיה. תולעת ספרים, תל אביב. 2005

2)     גורי, חיים: אני מלחמת אזרחים. עורך: דני הורוביץ. הוצ' די-נור.  תל אביב. 2004

3)     גירץ,קליפורד. פרשנות של תרבויות. כתר, ירושלים. 1990

4)     דוסטוייבסקי, פיודור: האחים קראמזוב. דביר, תל אביב. 1993

5)     ינסן,טובה : משפחת החיות המוזרות. מחברות לספרות, תל אביב. 1992

6)     ליטל, מרגרט: חרדות פסיכוטיות והכלה. תולעת ספרים, תל אביב. 2005

7)     לינדנר, רוברט: השעה בת חמישים הדקות. תולעת ספרים, תל אביב. 2007

8)     מור, ג'ורג': ביקורת האתיקה. בתוך: אסא כשר (עורך) מקראה בפסילוסופיה בת זמננו.  יחדיו, תל אביב. 1983

9)     מיטשל, סטיבן: התיחסותיות. תולעת ספרים, תל אביב. 2009

10) נוימן, אריך: פסיכולוגיית המעמקים והמוסר החדש. שוקן, ירושלים. תשכ"ד

11) פרויד, זיגמונד: יצרים וגלגולי יצרים. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד (כרך ד). דביר, תל אביב. 1968

12) קליין, מלאני: כתבים נבחרים. תולעת ספרים, תל אביב. 2002

13) שטרן, דניאל: יומנו של תינוק. מודן, תל אביב. 1990

14) שטרן, דניאל: עולמם הבינאישי של תינוקות. מודן, תל אביב. 2005

15) Fairbairn,  W. R. D.  (1968).  Synopsis of an object relations theory of personality. International journal of psychoanalysis, v.  49

16) Jung, C.: Collected Works of C.G. Jung. Vol. 10 :Good and evil in analytical psychology.   Princeston University Press  1970

17) Jung, C.: Collected Works of C.G. Jung. Vol.7:The relations between the ego and the unconscious. Princeston University Press  1970

18) Kohut, H . (1983). The restoration of the self.  New York: International Universities Press

19) Neuman, E. : The Great Mother.    Princeston University Press 1963

20) Pierakos, G, C: Anatomy of evil.pp 88.  In: Meeting the shadow Abrams and Zweig (ed.). Putnam Book. N.Y.  1990

מכון סאמיט, ירושלים (התבגרות ושייכות בעידן נרקיסיסטי). עורך-חיים דויטש. 2009