כנגד שש עשרה בנים דיברה התורה

כנגד שש עשרה בנים דיברה התורה

ארבעה בנים, אומרת ההגדה, יושבים לסדר. יפה, אבל מעולם לא הבנתי מה עושים ארבעתם ליד אותו שולחן. על מה הם מדברים, בעצם? על מה ישוחח החכם עם הרשע? הרי הרשע  הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר! ועל מה ידבר עם התם? התם כולו שלמות, הוא מקבל את הסיפור בלי קושיות- על מה ידבר עמו החכם,  שכל מהותו לשאול, להקשות, לחקור.... ועל 'שאינו יודע לשאול' אין בכלל מה לדבר. לכאורה, החכם פשוט בז לו. על מה, אם כן, ידברו?

והרשע עצמו, מה יש לו לומר? אין לו צורך בשיחה עם שלושת האחרים- הוא כבר הוציא את עצמו מכללם. והתם, ושאינו יודע לשאול, אינם מדברים בכלל. עיניהם פעורות בתימהון וכל שיח מהם והלאה.

יושבים הארבעה ליד שולחן הסדר, ושותקים. כל אחד מהם בתוך עצמו, מהותו מנוגדת לכל היתר. למצב כזה קרא רוטנברג, כזכור, מצב דיאלקטי. ועולה השאלה- האם יש מקום לדיאלוג בין הארבעה?

יש סיכוי, אולי, אם ינסו להעמיק מעט יותר בתוך עצמם. אז יגלה כל אחד מהם את שלושת האחרים ממש בתוכו (זהו, כזכור, המצב המכונה בספרות החסידית 'התכללות'- מצב בו כל אחד 'כולל' בתוכו של כל האחרים- וכפי שנראה, זהו המצב המאפשר דיאלוג).

ניקח, למשל, את החכם: האם אינו מכיר בתוך עצמו את כפירתו של ה'רשע'? את הנכונות ללכת עם שאלותיו 'עד הסוף', גם אם זה 'מוציא אותו מן הכלל'? האם בכלל היה מגיע לחכמתו בלי הנכונות לשאול שאלות קשות, גם במחיר של להיחשב למוזר, לפעמים לכופר... ודווקא בגלל זה הצליח ליצור חכמה חדשה וייחודית. כן, יש צד 'רשע' גם בחכם, ובלעדיו לא היה חכם כל כך. כשהוא מבין זאת, מבטו על הרשע משתנה- משהו הדומה להערכה עמוקה מתגנב לליבו.

והנה מתבונן החכם בתם, ושואל את עצמו אם אין לו רגעים בהם הוא עוזב לרגע את חכמתו, ופשוט מתפעל ממה שמתגלה? מעבר לחוקים, למשפטים, לדקדוקי הדקדוקים, האם אין מקום להתבונן בעיניים תמהות ולחוות את הפלא שרואות עיניו? מה היה ערכה של חכמתי, הוא תוהה, אילולי היה בי משהו מתמימותו של התם?

ומכאן הוא עובר להתבונן באחיו שאינו יודע לשאול. אני עצמי, הוא תוהה, האם אני באמת יודע לשאול? כמה שאלות יש בי, שאינני יודע לנסח? כמה קושיות עולות בי מתחת לסף ההכרה? ייתכן שדווקא השאלות העמוקות ביותר הן הנעלמות ממני ביותר. שהרי השאלות ששאלתי בהגדה, העוסקות בפרטי הדקדוקים, כולן נדונו באינספור דיונים, נטחנו בשלל ספרים ומאמרים... ואולי זה 'שאינו יודע לשאול' בעצם חווה- באופן לא מילולי- את השאלות העמוקות מכולן, שאיש שלא הצליח לנסח עד כה? האם אינני חייב, ממש חייב, לאמץ משהו מהיכולת לא לדעת דבר, להתחיל מהתחלה ממש?

וכך, בעוד החכם ממשיך לשבת לשולחן הסדר, משהו עמוק השתנה בו- בעצם, הוא מגלה, ארבעת הבנים יושבים ביחד על כסאו.

נעבור ל'רשע', שגם הוא יכול למצוא, במעמקי נפשו, את אחיו לשולחן. האם מתחת לשאלתו המתריסה, המעצבנת, לא מסתתרות שאלות עמוקות שכן מבקשות תשובה? האם אין בו כמיהה להשתייך, ואולי רק הייאוש המכאיב מתשובה הביא אותו 'להוציא את עצמו מן הכלל'? (אוי, כמה אנחנו מכירים את הבן המרגיז הזה, המעמיד פנים שממש לא אכפת לו ממשפחתו- ובאמת הוא משתוקק להכרתם? כמה כמיהה יש בו שיידעו 'להכיל' את שאלותיו המרגיזות, המבקשות תשובה בכל זאת... כמה היה רוצה בתמימותו של התם! ואכן, לפעמים אנחנו רואים שדבקותו של ה'רשע' ב'כפירתו' מכילה קבלה לא פחות תמימה את הנחות היסוד של ה'כפירה' בה דבק... ועוד חושב ה'רשע'- אילו ידעתי לנסח את שאלותי האמיתיות, ולשאול אותן כפי שליבי מבקש, האם לא הייתי יכול להשתייך ל'כלל'? בעצם, הוא מרגיש,  גם אני אינני יודע לשאול! והנה, גם על כסאו של ה'רשע' יושבים ארבעה בנים, הכלולים כולם בנפשו.  

והתם? האם הוא באמת שלם כפי שהוא מציג את עצמו? האם באמת הוא חסר קושיות, כעסים, חקירות? מחכמת החכם גנוזה בו בהיחבא? וכמה מרשעותו של ה'רשע'? נכון, הוא לעולם לא יוציא את עצמו מן הכלל- אבל דווקא משום כך הוא מדחיק המון תחושות, שאלות, רגשות... ועכשיו, בליל הסדר, נפלה לידיו הזדמנות פז להפנים משהו מעולמם- משהו שמעולם לא העז לבטא בעצמו.

ובכך אנחנו מגיעים לבן שאינו יודע לשאול. טוב, אנחנו חושבים, הוא פשוט לא יודע... אבל קצת יותר לעומק, מהי אותה 'אי ידיעה'? האם זוהי אי הידיעה שעליה נאמר 'תכלית הידיעה שלא נדע'? או שמא מדובר בפחד לשאול, חרדה שמא ייהרס העולם היציב שלדעתו הוא עומד עליו? ואם בכל זאת ינסה לחשוב על איזושהי שאלה, האם לא ייתכן שתהיה זו שאלה שאף אחד לא חשב עליה, שאלה הנוגעת ליסודות הבניין כולו- כזו שתכריח את החכם לחשוב מחדש, את הרשע לשקול שוב את רשעותו, ואת התם להפר את שלמותו התמימה?

ולפתע מרגיש כל אחד מהם כמה הוא זקוק לאחיו. כמה טוב איבד עד היום כשזלזל בעמדתם הקיומית, וכמה יוכל להתפתח אם יפנים משהו ממנה. ויותר מזה- כל אחד מהם מביט לתוך עצמו, מוצא בתוך תוכו את אחיו- ונעשה מודע לנוכחותם, לעושר הפנימי שהם מרעיפים עליו...

טוב, בואו לא נעשה את זה קל מדי. התובנה החדשה אינה קלה לאף אחד מהם. היא מעוררת קונפליקט לא פשוט: כמה קשה לחכם לחיות עם הגילוי החדש, שגם הוא רשע, תם ושאינו ידוע לשאול? כמה מערערת המחשבה הזו את הביטחון  העצמי שאפיין את החכם עד כה... כמה קשה לרשע להבין שבעומק הדברים הוא מבקש להיות שייך לכלל, לתרום לו מפירות נפשו העשירה. כמה קשה לתם לצאת מעמדת השלמות שהוא מחזיק בה.

אז מה השתנה, בכל זאת? המון. קודם כל, הדחייה הדיאלקטית כבר אינה בולמת את השיח הדיאלוגי בין הבנים. להפך. היא מתקיימת בליבו של כל אחד מהם, ומחברת אותם זה לזה- עכשיו יודע כל אחד במעמקי ליבו שהאחר נמצא ממש בתוכו, ושהדרך היחידה לשלמותו שלו עוברת דרך השיח עם האחר. עכשיו יושבים שש עשרה בנים סביב שולחן הסדר, ויש ביניהם שיח מעמיק- גם אם לא פעם קשה ומתריס. הרשע שבחכם מכיר היטב את החכם שברשע, החכם שבתם מבין היטב את התם שבחכם... והשיח, שהיה בלתי אפשרי עד עכשיו,  נעשה לפתע בלתי נמנע.

ואולי, בסדר הקרוב נאמר- כנגד שש עשרה בנים דברה התורה!