על המשיחיות, ועל הקשר שבין חזון לשיגעון

פורסם לראשונה: משיחיות, שגעון וחזון. פלדמן זיווה (עורכת). המרכז האוניברסיטאי אריאל. תשע"ג

תקציר: המאמר עוסק בקשר המורכב בין המשיחיות לחזון ושיגעון, תוך בחינה היסטורית ופסיכולוגית. המאמר מציין כי משיחיות היא אידיאה עוצמתית המניעה תהליכים היסטוריים וחברתיים, אך עלולה להתפתח למצב של "אינפלציה" נפשית או קולקטיבית, אשר גוררת תוצאות הרסניות. דרך דיון במושגים של יונג, המחבר מתאר כיצד ארכיטיפים נפשיים, כמו המשיחיות, מעצבים את חיינו ואת התרבות שלנו.

המאמר מתאר דוגמאות היסטוריות, כמו השבתאות, הציונות והאידיאולוגיות המודרניות, ומראה כיצד המשיחיות כארכיטיפ יכולה ללבוש פנים שונות, בהתאם להקשר התרבותי והחברתי. הוא מתאר את המעבר בין אינפלציה ודפלציה בתנועות משיחיות, את תהליך האכזבה וההרס הנגרמים מחוסר התאמה בין האידיאל למציאות, ואת הצורך בצמצום האידיאל לצורות מציאותיות.

המחבר מציין את גישת הרב קוק למשיחיות, אשר מדגישה את הכמיהה למימוש עצמי ושלמות לצד ההכרח בצמצום ושילוב בין הרוחני למעשי. רעיון "התשובה" של הרב קוק נתפס כמושג המסמל את החתירה לאידיאל תוך הבנה שמגבלות המציאות מחייבות התאמה ושינוי.

לסיום, המאמר קורא לבניית מיתוס חברתי חדש, אשר יאזן בין משיחיות למציאות ויאפשר חיים מלאי חזון מבלי ליפול לטלטלות של אינפלציה ודפלציה. הוא מדגיש את הצורך בשימוש במורשת ההגותית והפילוסופית של דמויות כמו יונג והרב קוק כדי לפתח תשתית רעיונית שתתמודד עם האתגרים של ימינו.

על המשיחיות, ועל הקשר שבין חזון לשיגעון/ ברוך כהנא

האם המשיחיות היא אידיאה מסוכנת, הגובלת בטירוף? האם מדובר עלינו להיזהר ממנה, אפילו לנסות להכחידה כליל? מצד שני, האם אפשר בלעדיה- האם המשיחיות יכולה למות?

אפתח את הדיון במותו של סטאלין, מהבולטים ב"משיחים" שידענו במאה הקודמת. לאחר מותו התכסתה העיר נצרת, המזוהה כל כך עם הנצרות שעל שמה נקראה, בדגלים אדומים לאות אבל. נתן אלתרמן, בספרו 'הטור השביעי',[1] כתב על כך שיר בו הוא מספר את סיפור אהבתה של נצרת לשני המשיחים, זה שצמח בה וזה שבא זה עתה, כאילו הייתה אישה המאוהבת בשני גברים שונים. אביא כמה בתים משירו של אלתרמן:

הראשון היה גבר נדכא ונכאב

שנגלה על סיפה בנעוריה

ושנות אלף ואלף כרעה לפניו

ותאירנו בנר נזיריה.

...השני גבר עז, אמיץ כח ורב,

ולחיו למכהו לא יושט.

בסגין ומצחון, מול אלפי אלפיו,

הוא בשיש נישא ובנחושת.

...אך ליבה ונפשה הוא עורר לערגה

לא בעוצם כוחו וידהו,

לא בקול התשואות, לא בברק הדרגה

(מרשליסימוס הוא במדהו).

לא באלה ולא בענן וברז

בם נסתר מקדשו מעין.

לא ולא! את ליבה הוא עורר (כמאז)

בדברו על מלכות השמים...

...אין זה שיר של גינוי ומנוד ראש. לא לגנאי

נדרשה בו העיר הסוגדת.

רק משל היא העיר. איש הצלב בה אולי

מסתכל בלי לקרוא לה בוגדת.

ואולי כדרכו (וכמעט מן הכתב)

לוחשות שפתותיו חיוורות גוון:

זה אשר לא חלם והזה מימיו

הוא יקום ויידה בה אבן...

אך עוד זאת הוא מוסיף: הנה דת חרותה

וממלכת גדולה מקימה היא.

לא שונה זו הדת בעיקר בשורתה...

אך בסעיף לא טפל קצת שונה היא.

בימי- כך מוסיף הוא- הייתה הבשורה

(שכיום יכנוה אידיאה)

שמה רווח של זמן בין תקופת זהרה

ובין אש קדרותה ומוקדיה.

...התמורות בימינו אינן במשורה

לתקופה מדת קצב אחרת.

לא נשבר בעולם רק צימאון הבשורה...

הה, נצרת, נצרת, נצרת.

המסר העולה משירו של אלתרמן הוא פשוט לכאורה. הבשורה, או המשיחיות, היא כח נפשי כביר העומד מאחורי תנועות היסטוריות שונות לחלוטין זו מזו, כמו הנצרות או הבולשביזם. כח זה פושט צורה ולובש צורה, אבל נותר ביסודו זהה לעצמו. אפשר וצריך לבקר את גילוייו המציאותיים של הכח הזה. אלתרמן היה ממבקריה החריפים של ברית המועצות, עוד כשנחשבה לסמל הקדמה החברתית, והטור השביעי שלו מלא בביקורת חריפה- כולל זו המובעת בשיר הזה. אבל הביקורת אינה יכולה לגעת בבשורה עצמה, אלא רק בהסתאבותם של גילוייה. הבשורה עצמה נותרת זכה ונקייה, אפילו כשמייצגים אותה אנשים מושחתים ואכזריים.

נראה לי שהתיאוריה היונגיאנית מכילה, בלשון פרוזאית כבדה ומדויקת, את אותו המסר עצמו שאלתרמן העביר בדרכו הפיוטית.

המודל היונגיאני: טענתו הבסיסית של יונג היא שלכל תוכן חשוב בחיינו יש שורש מולד, שהוא מכנה אותו ארכיטיפ. לדעתו, אנחנו נולדים עם פוטנציאל נפשי מורכב, הכולל כוחות נפשיים כמו אהבה, גבורה, חכמה ותחבולנות ועוד. כל כח כזה מתבטא כדמות פנימית השואפת להופיע במציאות חיינו. האב והאם הם דמויות פנימיות כאלה, ויש עוד דמויות פנימיות כמו דמות 'הגיבור', 'החכם', ורבות אחרות (יונג, 1975).[2] היסוד המולד של כל אחת מאותן הדמויות קרוי ארכיטיפ, והוא אוניברסאלי ביסודו. כל תרבות יוצרת גרסא משלה לאותם ארכיטיפים עצמם- ולכן אנו מוצאים אותם חוזרים שוב ושוב בתרבויות השונות, בסיפוריהן ובמיתוסים שלהן, בלבושים המאפיינים כל תרבות ותרבות. חשוב לזכור שכל הארכיטיפים האלה הם פרטים של הפוטנציאל הנפשי האנושי, המהווה מעין בסיס מולד לחיינו הנפשיים. האסכולה היונגיאנית קוראת לבסיס הזה  "עצמי" ( תיאורטיקנים יונגיאנים טוענים שהציר המרכזי שעליו מתנהלים חיינו הוא הציר שבין ה"אני" האמפירי המודע לבין העצמי הפוטנציאלי המרחף מעבר למודע ומעניק לו את משמעותו וצביונו. נוימן מתאר את התפתחותו של האדם כשורת יחסים שונים בין האני לעצמי .[3] 

אף אחד מהארכיטיפים אינו מתממש בחיינו במלואו. שום אמא אינה כוללת בשלמות את כל היסודות הכלולים בארכיטיפ האם. כל אמא היא דמות אנושית- על מגרעותיה וכשליה, וטוב שכך. כפי שכתב וויניקוט, אסור לאם שתהיה טובה מדי. דווקא אמא שאינה מושלמת, אמא שאינה אלא 'טובה במידה מספקת', היא היכולה להכין אותנו לחיים במציאות חסרת שלמות. כך מופיעים כל הארכיטיפים בחיינו: מוגבלים, חסרים, ולפעמים גם מעוותים באכזריות עקב סיבוכים התפתחותיים שונים. החסידות מסבירה שכל אור חייב לעבור צמצום כדי שיוכל להופיע במציאות הכלים. מרדכי רוטנברג העמיד את מושג הצמצום במרכז משנת "הפסיכולוגיה היהודית" שפיתח ( רוטנברג, תש"ע). ההגות היונגיאנית משתמשת בהקשר הזה במושג "פרסונאליזציה", שפירושו צמצום הארכיטיפ לממדיה של אישיות מסוימת. קל לראות את הקרבה שבין המושגים.

כאשר הארכטיפ אינו מצטמצם, נוצר מצב שיונג מכנה "אינפלציה"- מצב בו האדם נכבש כולו ע"י ארכיטיפ זה או אחר, ורואה את עצמו כאילו הגשים אותו במלואו, או שהוא עומד להגשימו. הוא רואה את עצמו כאילו היה החכמה בהתגלמותה- הרופא האולטימטיבי, המנהל המושלם, האישה הפטאלית, הגבר שבגברים. כאילו טבעה אישיותו כולה בתוך דמות על אנושית, ולכן גם סטראוטיפית.  בלשונו של יונג: כשאני מזדהה עם משרתי או עם תארי...נמצא שהתרחבתי בשיעור לא רגיל ונטלתי לי שלא כדין תכונות שאינן בי אלא מחוצה לי. L'etat c'est moi    - זוהי הסיסמא הנאה לבריות כאלה" [4] . פירוש המילה "אינפלציה הוא התנפחות, כלומר "התרחבות האישיות החורגת מן הגבולות האינדיבידואלים" .[5]

מצב האינפלציה, טוען יונג, יכול לגבול בטירוף, ואף להביא אליו ממש. הוא מספר על נער שיצא מדעתו לאחר שנערה שאהב לא השיבה לו אהבה. יונג מתאר בפיוטיות את התהליך שעבר אותו נער : "מפח הנפש היה גדול עד כדי כך שפנה הישר את הנהר כדי להטביע עצמו. הייתה שעת לילה מאוחרת, והכוכבים נצנצו כנגדו מתוך המים האפלים. דומה היה עליו כאילו הכוכבים שטים זוגות זוגות במורד הנהר, והרגשה מוזרה עברתהו. הוא שכח את כוונתו להתאבד וצפה מוקסם בחזיון המוזר והמתוק. עד מהרה הבחין שכל כוכב הוא פרצוף פנים ושכל הזוגות הם נאהבים, החולפים על פניו חבוקים וחולמים. אותה שעה נצנצה לו הכרה חדשה: הכל נשתנה, וגם גורלו...(הוא) חש בעליל שהובטח לו עושר לא ישוער. הוא כבר ידע שאוצר עצום הוסתר בשבילו במצפה הכוכבים הסמוך. וכך אירע, שלמחרת בבוקר בשעה ארבע עצרה אותו המשטרה כשניסה לפרוץ לתוך מצפה הכוכבים" .[6]

איך אפשר להבין תופעה כזו? האהבה היא בוודאי ארכיטיפ רב עצמה, וכל אחד מאיתנו מנסה למצוא לה מקום בחייו האישיים. משוררים יודעים להציע לה דימויים מופלאים, אולם המשוררים יודעים היטב להבחין בין הדימוי לבין החיים הממשיים, שבהם האהבה מופיעה באופן הרבה יותר מוגבל. כאן בדיוק נכשל הנער המתואר. הוא דימה שהוא חי ממש בתוך הארכיטיפי עצמו, ומשום כך ניתק מן המציאות. ובלשונו של יונג: "הוא לא טבע בנהר אלא במצולות תמונה נצחית" .[7]

אפשר לומר שהרצון לממש את הארכיטיפים במציאות חיינו המוגבלת הוא עסק מסוכן, אלא שהוויתור על הרצון הזה הוא מסוכן לא פחות. בעצם זהו וויתור על עצם הניסיון למימוש עצמי, ועל האומץ לחיות חיים מלאים. יונג מתאר מצב כזה: "ניטול לדוגמא" הוא אומר "סוחר שהעז יותר מדי ועל כן פשט את הרגל. ...( אורבת לו סכנה שהוא) יוותר על כל העזה נוספת וינסה להטליא ביגיעה רבה את מעמדו החברתי בתחומה של אישיות מוגבלת הרבה יותר, על ידי שייעשה במשרה קטנטונת, במנטאליות של ילד מבוהל, עבודה של פקיד זוטר, שהיא פחותה בלי ספק מרמת יכולתו" .[8] אפשר לכנות מצב כזה דפלציה (כינוי שכלכלנים משתמשים בו כדי לאפיין מצבי מיתון כלכלי). לפעמים האדם מיטלטל בפראות בין מצבי אינפלציה ודפלציה. הוא מעז יותר מכפי יכולתו, מתנפח עד שהמציאות מנחילה לו מפח נפש. אז הוא נבהל, מנסה להסתגר בד' אמותיו- עד שהוא מואס בחיים לא חיים כאלה ונקלע לאינפלציה מחודשת. לטלטלה כזו קורא יונג אנאנטיודרומיה, מונח יווני שמשמעו "ריצה בכיוון הנגדי"[9]. חוק האנאנטיודרומיה קובע "שכל דבר סופו לרוץ אל היפוכו...(למשל) כך נעה גישת התרבות הרציונאלית אל היפוכה, היינו אל התרבות הלא רציונאלית" .[10]  חד צדדיות אחת מולידה חד צדדיות הפוכה.

קל לראות את סכנותיה של טלטלה כזו.

אין ברירה אלא לנסות להגשים את הארכיטיפים שבנו, אבל בדרך מושכלת, בלשונו של רוטנברג הייתי אומר, להגשים את הארכיטיפים ע"י צמצומם. תפקיד זה מוטל על התודעה, החייבת "להטמיע את התכנים שנוצרו על ידי הלא מודע, הווי אומר, להבינם ולעבדם".[11]  

המשיחיות: מנקודה זו אנסה להמשיג  את היסוד הארכיטיפי של המשיחיות. מכיוון שאנחנו חיים בפער בלתי נמנע בין הרובד הארכיטיפי של נפשנו לבין הרובד המציאותי שלה, קיים בנו ארכיטיפ מיוחד המייצג את הכמיהה לסגור את הפער הזה, ולהגשים את הפוטנציאל הכלול בעצמי. זהו ארכיטיפ הגאולה, או המשיחיות. כמו כל ארכיטיפ, גם הגאולה מופיעה בתרבויות שונות בלבושים מגוונים. לדעתי אפשר להבחין בשני אופני הופעה עיקריים: באחד, שאקרא לו גאולה פרטית, העולם ממשיך להתגלגל כסדרו, בלתי נגאל, אבל האדם יכול להתעלות מעליו ולזכות בהגשמה. הדוגמא המובהקת היא המיתוס ההודי שבו המציאות האשלייתית נותרת תמיד בעינה, אבל האדם הפרטי יכול להתעלות מעליה ולהפוך ל"נאור" בדרך היוגית, הבודהיסטית או בכל דרך אחרת.[12]. לצורת ההופעה השניה של הארכיטיפ המשיחי ניתן לקרוא גאולה כללית: גאולה שלמה, מוחלטת, שבעקבותיה משנה העולם כולו את דמותו. דוגמא אחת היא המיתוס של זרטוסטרא באיראן[13]. הדוגמא הידועה ביותר היא, כמובן, תורת הגאולה של נביאי ישראל. בכל התרבויות אלה מופיע אותו ארכיטיפ גאולה עצמו, כשהוא לובש פנים שונות בהתאם לאופיין של התרבויות השונות. יונג כותב דברים דומים על המשיח הנוצרי, אותו הוא רואה כייצוגו של העצמי הנשגב כפי שדימתה אותו התרבות המערבית. [14] 

אם כן, טענתי היא כי קיים שורש נפשי ארכיטיפי למשיחיות, וממילא היא כפופה לחוקיות שדיברתי עליה קודם: אפשר להיכבש על ידה באופן אינפלציוני, אפשר להיגרר על ידה לטרוף של ממש. אפשר לנסות לברוח ממנה, ולגלות שוב ושוב שאי אפשר לברוח מכוחות נפשיים כל כך רבי עצמה. חוקיות זו  מאפיינת תהליכים רבים בחיי הפרט ובחיי הכלל. אך כדי להדגים זאת עלי להקדים ולהסביר כיצד משתקפים כוחות נפשיים בחייהן של קבוצות.

תהליכים קבוצתיים: ווילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי הבריטי, טען שבכל קבוצה מתקיימים שני סוגי תהליכים: האחד מודע, רציונאלי, מכוון למטרה ומסוגל להעריך נכונה את האמצעים העומדים לרשותו כדי להגשימה. לתהליכים כאלה קורא ביון "קבוצת עבודה". במקביל, מתרחשים בכל קבוצה תהליכים שונים לגמרי. מפעם לפעם עובר מעין רגש משותף, רב עצמה, בין חברי הקבוצה: ייאוש, תקווה, כמיהה למנהיג חזק או פחד מאויב נורא העומד לכלות את כולנו. לתהליכים רגשיים אלה ביון קרא "קבוצות הנחות יסוד", משום שהקבוצה כולה מתנהגת כאילו הניחה הנחה משותפת לגבי המציאות. הנחת היסוד יוצרת עולם כמעט מיתי: המנהיג הנערץ הוא גדול מהחיים, האויב הוא השטן בהתגלמותו. קשה מאד לכפור בה בלי להפוך לאויב הקבוצה. בקבוצה שמתגבשת סביב מנהיגותו של "האיש החזק" ('קבוצת תלות', בלשונו של ביון) אסור להקטין את דמותו, כשם שבקבוצת 'מאבק- מנוסה'  כל מי שמוצא נקודות זכות באויב נתפס כגרוע כמעט כמוהו, ולפעמים גרוע עוד יותר ממנו. עובדות החורגות מהנחות היסוד של הקבוצה מצליחות לכל היותר להרגיז, אך לעולם לא מביאות למחשבה מחודשת. חשוב לציין שמנחי קבוצות מרבים לזהות את הנחות היסוד האלה בקבוצות עמן הם עובדים (רא' ביון, תשנ"ב).[15]

אפשר לפרש את תצפיותיו של ביון במונחיו של יונג. קבוצות הנחת היסוד נשלטות ע"י חשיבה ארכיטיפית. המנהיג נתפס כאל, האויב כייצוג של רוע מוחלט. אין שום נכונות, או יכולת, לצמצם את התפיסות המוחלטות האלה לממדים מציאותיים מוגבלים. ברגע שצמצום כזה מתרחש, אנו עוברים לתחומה של קבוצת העבודה. אפשר להראות כיצד צירוף מושגיהם של ביון ויונג פותח אפשרויות חדשות להבנת תהליכים קבוצתיים[16], אבל בהרצאה זו ברצוני להתמקד בסוג אחד של קבוצות, בתנועות משיחיות.

מעניין לציין שביון מתייחס במפורש למשיחיות בדיונו בקבוצות הנחות היסוד, שכן הוא מונה ביניהן קבוצה שהוא מכנה "זוגיות", ולדעתי ראוי יותר לכנותה "קבוצת משיחיות". זוהי קבוצה שההנחה המאפיינת אותה היא שהקבוצה עתידה להוליד דבר מה מופלא, מעין משיח (בדרך כלל התפקיד להוליד את המשיח מוטל, באופן לא מודע, על זוג מסוים מתוך הקבוצה. לכן ביון כינה את הקבוצות האלה "קבוצות זוגיות"). האווירה המאפיינת קבוצות כאלה היא של אופטימיזם בלי גבול, אמונה בכך שמשהו מופלא עתיד להתרחש, בחיי הקבוצה ובכלל. [17] כמו בכל קבוצת הנחת יסוד, אי אפשר להטיל ספק במשיח העתיד להיוולד בקבוצה. ספק כזה נתפס ככפירה ומעורר עוינות רבה . ביון מצביע על הסכנה בקבוצה כזו, והיא שהיא "תחטא בדבקות יתרה במשימתה (כלומר בהבאת המשיח, ב.כ.), ותתערב כתוצאה מכך בתפקוד היצירתי התם והרגיל של קבוצת העבודה, או לחילופין, שהיא תניח שיעצרוה וכך תיאלץ לחסל תחילה את המשיח".[18] בלשון יונגיאנית, זוהי קבוצה הנשלטת ע"י הארכיטיפ המשיחי, וצפויה לסכנות של אינפלציה ודפלציה.

 אנו רואים את כל התהליכים האלה בקבוצות שאנו מנחים. ולא פחות מכך, אפשר לזהותן בקבוצה הרחבה מכולן, הנקראת היסטוריה.

השבתאות: תנועת השבתאות, שהסעירה את העולם היהודי במאות ה17 וה18, היא דוגמא לתהליכים כאלה. מקורה, ע"פ גרשם שלום, בפער הבלתי נסבל שבין מציאותו הריאלית של העם בגלות, לבין אמונתו בייעודו הנשגב. "האמונות השבתאיות למיניהן" הוא כותב "באות לגשור גשר על התהום הפעורה בין המציאות החווייתית ובין המציאות ההיסטורית" .[19] קל לראות את הדמיון שבין הניסוח הזה לבין ההגדרה שהצעתי לארכיטיפ המשיחי בכלל. השבתאות, מתאר שלום, יצרה  אווירה של שיכרון אופטימי ברבות מתפוצות ישראל, בטרם התנפצה. המשך תולדותיה מדגים כיצד התמכרות לארכיטיפ פירושה, בסופו של דבר, הרס תפיסת המציאות עצמה, משום שמוגבלותה של המציאות מכסה ומסתירה את התגלות המוחלטת של הרובד הארכיטיפי, ופוגעת באופטימיות העל- מציאותית של האידיאה. בשיא הקיצוניות התגלתה המגמה הזו בדמותו של יעקב פרנק: "השטן של פרנק "כותב שלום "אינו אלא הכח המצמצם והמגביל את החיים...'במקום שאנוכי אלך (אומר פרנק), הכל ייחרב, וזוהי שליחותי' ".[20] אפשר לטעון שהמהלך שעברה התנועה השבתאית משבתאי צבי ליעקב פרנק מדגים בחדות את התהליך הקשה שעובר ארכיטיפ מאינפלציה לטרוף. כמו הנער שאת תיאורו הבאתי קודם, כך וויתרו הפנקיסטים על המציאות הגלויה וטבעו "במצולותיה של תמונה נצחית".

                               התוצאה הייתה משבר היסטורי, ובעקבותיו דפלציה - נסיגה מכל יומרה משיחית. האווירה בעולם היהודי נעשתה חשדנית לכל גילוי של יומרה כזו. נוצר מצב של חיים ללא אופק משיחי[21]  . החסידות, לפי שלום, ניסתה להמיר את שאיפת הגאולה כללית שיצרה את השבתאות, בגאולה הפרטית של ה"דבקות", אליה יכול אדם להגיע גם בגלות[22]. המהלך הזה עבד לתקופה מסוימת, אבל לא הצליח לבלום את תהליכי ההתפוררות החברתית שאפיינו את יהדות המאה ה19. לפי חוק האנאנטיודרומיה מצב כזה אינו יכול להימשך לאורך זמן. ואכן, בסופו של דבר חזרה האינפלציה המשיחית בדמותה של הציונות.

הציונות: הציונות קמה כתנועת גאולה. לא קשה לזהות בה  את מאפייניה של "קבוצת המשיחיות", או קבוצת הזוגיות במינוח של ביון. התחושה השוזרת את כתביהם של החלוצים היא בדיוק אותה אופטימיות על מציאותית המאפיינת אינפלציה. רבים מאיתנו גדלו על שירו המקסים של ישראל דושמן:

פה בארץ חמדת אבות

תתגשמנה כל התקוות

פה נחיה ופה ניצור

חיי זוהר חיי אור

פה תהא השכינה שורה

פה תצמח גם שפת התורה...

האם מדובר בהפלגה פיוטית בעלמא, של משורר?  נקשיב לדבריו של מנהיג פרגמטי מפוכח, כמו בן גוריון: "זהו גורלנו ההיסטורי ... או שנהיה לעם סגולה או שלא נהיה עם. יש לנו התכונות הדרושות להיות לעם סגולה. ...אני מאמין. כל חיי אני אדוק לאמונתי זו, לאמונה זו יש גם הוכחות בהיסטוריה שלנו, בתולדות עמינו בעבר וגם בימינו אלה".[23] הכופרים בכך, לדעתו, "מעמידים בסכנה, לדעתי מחריבים לא רק מעמידים בסכנה, אלא הם מונעים אותו הפרוצס המשיחי...(שבלעדיו) גם להבא לא נתקיים, ובוודאי לא נגיע למה שאנו צריכים להגיע- גם לא לגאולה לאומית וגם להיות אור לגויים" .[24] 

הציונות התאפיינה בצירוף הנדיר של חזון משיחי ופרגמטיות מעשית, שהזינו זה את זה. החזון נותר בעינו גם כאשר נושאיו נאלצו להתפשר עם המציאות, ולהתחשב במגבלות הכוח, בסיבכי הפוליטיקה וכדומה. במונחיו של ביון, קבוצת העבודה וקבוצת הנחת היסוד המשיכו לפעול, שתיהן, בלי שזו באה על חשבון זו. ייתכן שהכפילות הזו היא שאפשרה את הישגיה המופלאים של הציונות, שהצליחה לגייס את ההתלהבות המאפיינת קבוצות הנחת יסוד, בלי שהאינפלציה (הבלתי נמנעת) תפגע ביכולת הפעולה במציאות מורכבת ומוגבלת במשאביה. אלא שהיה לכך מחיר: שוב נוצר פער בלתי נתפס בין הדיבורים הגבוהים לבין המציאות המוגבלת. לאידיאה לא היו כלים להתמודד עם ימי החולין שלאחר  הגשמתה. אלתרמן כתב על כך, בציניות מסוימת, בטור השביעי:

בא רעי החוור ורוטט

ויזעק: הוי,אפסו כוחותי!

הימים כבירים משאת

השעות הן היסטוריות מדי

...יבורך יום חולין כי יקרב

אך נזכור (בבואו עד הלום)

שקמים העמים ביום קרב

ונופלים ביום חול ושלום . [25] 

טענה לא מדויקת, כמובן. עמים רבים יודעים לחיות היטב במצבי חולין, אבל המיתוס המכונן שלנו לא יודע לעכל מציאות שבה לא התגשמו "כל התקוות", שהצלחנו ליצור בה חיים נפלאים, אבל רחוקים מאלה שחלמנו עליהם. יש לכך סיבות עמוקות שלא אעסוק בהם כאן, אבל השורה הסופית הייתה דפלציה עמוקה. הדרך היחידה שנמצאה לחיות חיי חולין הייתה הדחקה של כל אידיאה משיחית.

מעמד האידיאה המשיחית בהווה: אין ספק שהמילה 'משיחיות' משמשת בלשון הפוליטית העכשווית כגידוף קשה. פרופ' יוסף דן מסיים את ספרו על המשיחיות היהודית במילים: "המושג משיחיות בוודאי ילווה אותנו בעתיד הנראה לעין כמילת גנאי, המופנית כלפי אידיאולוגיות פוליטיות שאינן נושאות חן בעינינו" .[26] דוגמא לכך, אולי, אפשר למצוא בדברי הרב טאו שהסביר בחוברת שפרסם כי מוחם של המוני העם נשטף והם סבורים כי "המתנחל הוא משיחי, פשיסט, בלתי אחראי, אחד שמזיק לכלל".[27]  זהו, כך סבור כנראה הרב, הצירוף האסוציאטיבי הטבעי בעיני רוב רובו של העם.

וכאן נכנס חוק האנאנטיודרומיה. שהרי אם המשיחיות היא ארכיטיפ, היא אינה ניתנת לעקירה. היא תשוב ותתגלה במקומות שאינם צפויים, ולפעמים בלב ליבו של המחנה המתהדר ברציונאליות שלו. היא מופיעה, למשל, בהתלהבות שאפיינה את "מחנה השלום" בתקופות מסוימות. אביא שני ציטוטים, והראשון הוא של שמעון פרס: "הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו...התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה" .[28] ואורי סביר, בתארו את תקופת אוסלו, הפליא לתאר את אווירתה של קבוצת משיחיות "ביונית" קלאסית: "בן לילה" אמר "הציגו המנהיגים של שני העמים הסכם שהפך את האויבים הקטלניים לבעלי ברית מלאי תקווה...עבר הווה ועתיד התמזגו בסחרחורת של דוקטורינות מושרשות ורגשות חדשים" .[29] מכאן נבעה העוינות העמוקה כלפי אלה שסירבו להשתתף בהתלהבות המשיחית הזו.

כדי לסבך את הדברים, אזכיר שהמחנה הגדול שהתנגד בכל כוחו להתלהבות המשיחית של 'מחנה השלום', עשה זאת בין היתר הגלל דבקותו במיתוס הציוני הישן שהיה לא פחות משיחי - אבל הארכיטיפ המשיחי התבטא בו בגאולת הארץ, בעמידה הנחושה מול אויבי ישראל למיניהם וכד'. כך שבעצם עמדו שתי קבוצות משיחיות זו מול זו, כשכל אחת מהן רואה באחרת את המכשול העומד בפני העתיד המופלא שהיא עומדת להביא. התוצאה הייתה התפלגותו של העם לשתי קבוצות "מאבק מנוסה", שכל אחת מהן רואה ביריבתה את האויב הארכיטיפי, האויב שאסור להתפשר עמו ואין לבטוח בכוונותיו. נראה שלפחות במובן הזה צדק בן גוריון. זניחתו של המיתוס המשיחי יצרה מעגל קסמים שהעמיד – ומעמיד-  בסכנה את עצם לכידותו הבסיסית של העם בישראל. כלשונו: "או שנהיה לעם סגולה או שלא נהיה לעם".

תפיסת המשיחיות של הרב קוק: גישתו של הרב קוק למשיחיות התפתחה בלי שום קשר למושגיו של יונג. תפיסה זו התפתחה מעיון במקורות העומק היהודיים , יחד עם התמודדות עם אתגרי תקופתו: הרב חי בתקופה בה הייתה הציונות בשיא פריחת החזן המשיחי שלה. הרב עלה לארץ בתקופת העלייה השניה (אם כי לא כחלק ממנה), וממילא התמודד עם השקפתה ואתגריה. כל אלה התגבשו כמשנה משיחית מקורית ועמוקה, שיש לה קווי דמיון מרתקים לגישה היונגיאנית. משנה זו מתרכזת, מדרך הטבע, בעם ישראל ובאיכויותיו הייחודיות, אבל בשום אופן אינה מסתגרת בגבולות לאומיים מוגבלים אלא רואה את ארכיטיפ הגאולה כמאפיין מרכזי של תרבות ישראל, בלי לכפור בחשיבותו לגבי נפש כל אדם באשר הוא. בירור מקיף של משנת המשיחיות של הרב הוא מעבר למסגרת המאמר הנוכחי, אבל כמה ראשי פרקים יבהירו את הקרבה שבין שתי מערכות המושגים.

ראשית יש לזכור שלא מעט מקורות בהם הרב עוסק בארכיטיפ הגאולה, בלי להשתמש כלל במונחים כמו "גאולה", "משיח" או "משיחיות". בפסקאות לא מעטות בהם הרב מתייחס לתשובה, למשל, הוא עוסק ישירות בכמיהה האנושית למימוש כללי של הטוב הגנוז בנפש האדם (מה שיונג מכנה מימוש "העצמי" שלו):

מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם. החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, - והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור ! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, - והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת. [30] 

בתרגום למושגיו של יונג: נפש האדם כוללת כוחות נפשיים, המתבטאים באידיאלים מוסריים (צדק, טוב, שלמות, וכמובן שאין זו כל הרשימה). בחיים המציאותיים כוחותינו מוגבלים, ואנחנו איננו מסוגלים לממש את האידאלים האלה במלוא עצמתם (זהו מקום הצמצום שרוטנברג מרבה לעסוק בו, או הפרסונליזציה היונגיאנית). לכן, קובע הרב, חייב להיות כוח מיוחד- ארכיטיפ מיוחד- שהוא מייצג את הכמיהה להופעה השלמה של הארכיטיפ. לאידיאל הזה קורא הרב תשובה.

אם כן,  מושג התשובה כולל את ההנחה, שיש בנפש רובד מקורי, ראשוני (ארכיטיפי), והמציאות אינה מסוגלת לאפשר אותו, אלא במידה מוגבלת. לכן יש בנו כמיהה להופעתו המחודשת של הרובד הזה, אבל מדובר בדרך ארוכה ומייגעת, וכפפי שהוא כותב במקום אחר:

התשובה היא שיבה אל המקוריות, אל הראשית, לחבר את כל ענפי החיים אל השורש אשר משם הם יוצאים. נשמתנו, הלא טהורה היא, חלק אלוה ממעל, רבת חיים היא במקורה העליון, רבת אורה ורבת תפארת, אבל גדולה ותפארתה, חסנה והדרה, גלוי הוא בעולם הרוח העליון, וכאשר התחילה להתקשר בעולם של החיים המעשיים, ונתאגדה עם הגוף וכל כחותיו, נצטרפה עם דאגותיו וטרדותיו, ונסתבכה בסבכי מלחמת חייו הקשים, אף כי בזה ורק בזה הלא עלתה בידה להרשים את רשמי פעולותיה, על עולם מוגשם ומובלט, על עולם  של חיים קשורים בתנאים של חיוניות ועצמה מפעלית, אבל הלא ענפיה נתפשטו בהכרח במורד כזה, עד שהסתגלה לאלה המפעלים ותוכן החיים המוגבל בהגבלת בשר ודם,ומתוך כך כהו מאורותיה, והועם זיו אורם, ומתוך המחשך הזה באים כל דרכי התעיה הרבים  אשר בחיים האנושיים. אמנם אנו נקראים אל התשובה... לקשר את הענפים של החיים המתגלים  בכל העלילות, בכל המפעלים, בכל התכונות ובכל המדות, אשר לנו, אל מקור שרשם אל טהרתה של הנשמה, אל ראשית הוייתה, אל אצילות כבודה ומקור אור חדייה. "שובה ישראל עד ד' אלהיך". [31]

הכמיהה הזו להופעה שלמה של העצמי, יש בה סכנה רבה. הסכנה היא שהשאיפה לטוב מושלם תפגע בסיכויים להופעה ריאלית של הטוב האפשרי במצב נתון, ובסופו של דבר תגיע, דווקא מעצמת הכמיהה לטוב, להרסנות נוראה. אביא קטע ידוע מספרו "אורות", הנקרא "נשמות של עולם התוהו", כדי להראות כמה הוא קרוב למושג האינפלציה של יונג:

ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות הטובות וכל דת ודין, זהו ענין תהלוכות עולם התיקון. וכל ההתפרצות מזה, בין מצד קלות דעת והפקרות ובין מצד עלית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא מענין עולם התהו; אלא שיש הפרש גדול בפרטים של עולם התהו עצמו ובנטיותיו לשמאל או לימין. האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם.   המעולים יודעים גם לבנות את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל (כשאין הכרה בהכרחיות הצמצום, כמיהת הטוב מתגלגלת בהרסנות- או יותר מדויק, באינפלציה הרסנית. ב.כ.). נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד (בלשון יונגיאנית, מקור התוהו ברובד הארכיטיפי של הנפש, לפני שהתלבש בכלים המציאותיים המוגבלים. כב.כ.),  התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתן הבלתי סופית לא תכלה, הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע (הכמיהה לטוב מושלם הופכת לשנאת המציאות כפי שהיא. ב.כ.).  התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת, - מתגלות הן בעזי-פנים שבדור. הרשעים בעלי הפרינציפים, הפושעים להכעיס ולא לתאבון, נשמתם גבוהה מאד, - מאורות דתוהו. בחרו בהרס והנם מהרסים, העולם מתטשטש על ידם והם עמו. אבל תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש. שכשהיא נספגת אל הנשמות, המשוערות במהלכן, היא נותנת להן את עז החיים. ביותר הן מתגלות באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים (התופעה הזו מתגלה בעולם בתקופות מהפכניות, כאשר המבנה החברתי שנוצר מציאות היסטורית מסוימת כבר אינו מספק את דרישותיה של הנפש, כאשר התחושה היא שאפשר לחיות חיים הרבה יותר מלאים- אבל עוד לא נוצרו כלים חברתיים ותרבותיים חדשים שיאפשרו זאת באמת. ב.כ.).  בעתותי גאולה מתגברת חוצפה. וסער מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם מפני שאיננו ממלא את כל המשאלות כולם, מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאיננו מגלה את כל הרזים ואיננו משביע את כל המאויים (קשה שלא לחוש כאן את האזהרה מפני אינפלציה! ב.כ.).  בועטות הן בכל, בחלק הטוב, בגרעיני האשר המוביל אל המנוחה ושלות העולמים, המוביל אל עדני עד, אל רוממות נצחי נצחים. בועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדי זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי ואין נחת. מראות הן הנשמות הלוהטות האלה את כחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, והחלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם. "מי יגור לנו אש אוכלה, מי יגור לנו מוקדי עולם!". אבל באמת לא היה פחד, רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גבורי כח יודעים, שגלוי מה זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אמוץ כחותיה של האומה, האדם והעולם. אלא שבתחלה מתגלה הכח בצורת התהו, ולבסוף ילקח מידי רשעים וינתן בידי צדיקים, גבורים כאריות, שיגלו את אמתת התקון והבנין, בעז רוח של שכל צלול ואמיץ ובאמץ נפש של הרגשה והתגלות מעשית קבועה וברורה (יש כאן חוקיות היסטורית ברורה: לכל מהפכה יש שלב של תוהו והרסנות נוראה, ואחריו שלב של בניית כלים, שמן הסתם גם הם ייראו מוגבלים בעיני המהפכנים שלעתיד לבוא. ב.כ.).  הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה. ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים. "ומאופל ומחושך עיני עורים תראינה". [32]

לכן, טוען הרב, יש קשר הכרחי בין הופעותיו של מושג התשובה בחיי הפרט והכלל (בלשון יונגיאנית: הרובד הארכיטיפי הוא קולקטיבי ביסודו, והופעותיו הן אישיות והיסטוריות כאחת). לכן אי אפשר לעבור תהליך התפתחותי אמיתי בלי להתייחס להופעותיו התרבותיות וההיסטוריות של הרובד הארכיטיפי בתקופה נתונה:

הטבע העולמי וכל יציר פרטי, ההיסתוריה האנושית וכל איש יחידי ומעשיו צריכים להיות מסוקרים בסקירה אחת, כתוכן אחד בעל פרקים שונים, ואז ממהרת האורה של הדעה המביאה לידי תשובה לבא. [33] 

כאמור, הנחת היסוד של משנת הרב היא שייחודו המרכזי של עם ישראל הוא בכך שתרבותו מבוססת כולה על הכמיהה לגאולה שלמה, וגם על תפיסת הצמצום המאפשרת לו לקבל באורך רוח את המגבלות המציאותיות המצמצמות את הופעתו אמפירית של הארכיטיפ הגאולי:

כנסת ישראל שואפת לתקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת, שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו ...  כי-אם תקון כולל לסבת החטאים. חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם. [34]

התיקון הזה פירושו חיבור עמוק בין הרובד הארכיטיפי לרובד המציאותי:

, העלאת העולם מעמק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו. הכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר. [35]

ולדעת הרב, זוהי המשמעות העמוקה של שיבת ציון המתרחשת בדורו:

 שאיפת ישראל לבנין האומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו. לא זקיפת לבנה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין, לכוננו בתקון. לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב, אלא לחשוף את המקור, את מעין החיים שלשד עץ החיים, עם כל שרשיו, גזעיו ענפיו, פארותיו ועליו, משם יונק, וממנו יבא רוח חיים, רוח חדש, ועולם חדש, יבנה, "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ד' כן יעמד זרעכם ושמכם" [36]

אלא שהדרך למטרות המופלאות האלה חייבת לעבור צמצום מכאיב. הרובד הארכיטיפי אינו יכול להיות, ואינו צריך להיות,  מוגשם במציאות בשלמותו:   

הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים. כשהאידיאלים הנשגבים, העומדים במצב התהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע, - מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת יר של פעולה על ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם.[37]

העיקרון הזה חייב להראות את חותמו, בין היתר, גם על הלאומיות העברית המתחדשת:

. נאה עד אין חקר הוא האידיאל של הקמת עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, מתוך עם שקוע בעבדות איומה, אשר מרגליות פטריארכליות של גזע מוצאו מבריקות את חשכו. במרומים האלהיים שוכן האידיאל בחביון סתר טהרתו. הוא צריך להתגלם, להתעטף בהגדרה מיוחדת, בבני אדם בעלי יצרים טובים וגם רעים, בקבוצים נצרכים למחיה וכלכלה, לאחיזה בקרקע ולמשטרי ממשלה, והחיים הקבוציים צריכים להכליל את הכל, מראש הפסגה של טהורי רוח ועדיני נשמה רוממה עד שפל התחתית של פחותי נפש, הנועדים להתעסקות השפלה של הצדדים הנמוכים שבחיים. עיני בשר הטרוטות אובדות את כל הזוהר, ואז הצדדים הרוחניים משתעבדים ומתחשכים בחשכת החיים, המלאים זבלים ואשפתות. [38] 

במצב הזה, מופיע ייאוש, ובריחה מעצם הניסיון להגשמת הרובד הארכיטיפי של הנפש (הווה אומר, דפלציה):

מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם. הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם. [39] 

סופה זו, נראה, היא המטוטלת הבלתי פוסקת של אינפלציה ודפלציה, שחוק האנאנטיודרומיה מטלטל אותנו ביניהם בתקופתנו העכשווית.

סיכום קצר: שרטטתי כאן מעגל קסמים. מעגל כזה, בדרך כלל יש בו  כדי לזרוע ייאוש. האם אפשר לצאת ממנו? לדעתי, כן, אבל במסגרת זו רק ארמוז על הכיוון. נראה שהדרך היחידה היא בנייתו של מיתוס חברתי מחודש, שלא יכחיש את הכמיהה המשיחית אלא ימצא לה כלים חדשים, המתאימים למציאות בה אנחנו חיים. הנחת היסוד למיתוס כזה חייבת להיות שאין מתכחשים לשום אידיאה, שהרי לכולן בסיס ארכיטיפי: השלום, ארץ ישראל, חברת המופת שעלינו להקים כאן, החייאת התרבות היהודית. מצד שני, אף ארכיטיפ לא יוגשם בשלמותו- כל ארכיטיפ חייב להצטמצם, שהרי אחרת הוא מביא לאינפלציה, לטירוף, למלחמת עד בכל מי שהאידיאות שלו בנויות על ארכיטיפ שונה משלי. זהו תפקידם של אנשי הרוח, בעלי התודעה המפותחת, שכן תפקיד התודעה, לפי יונג, הוא  "להטמיע את התכנים שנוצרו על ידי הלא מודע, ... להבינם ולעבדם". [40] . אלה שיעסקו בבנייתו של המיתוס החברתי המחודש הזה יצטרכו לעמול קשה כדי לבנותו, אבל כלים טובים כבר עומדים לרשותם- אילו הן משנותיהם של אנשי הרוח שקדמו לנו (יונג והרב קוק, עליהם ביססתי את המאמר הזה, הם שתי דוגמאות מופת לכך, אבל הן בוודאי אינם היחידים). ייתכן שזוהי המשימה העיקרית העומדת לפתחינו היום, שהרי מכל מה שהבאתי עולה, לדעתי, שיצירתו של מיתוס כזה היא תנאי לעצם הישרדותנו כעם.

בבליוגרפיה:

אוחנה, ד.: משיחיות וממלכתיות.  באר שבע, תשס"ד

אלתרמן, נ.: הטור השביעי. ת"א, תשל"ז: 

ביון, ו.: התנסות בקבוצות. ת"א, תשנ"ב

דן,י.: המשיחיות היהודית המודרנית. ת"א, תשנ"ח

יונג, ק.: האני והלא מודע. ת"א, 1975

יונג, ק.: הפסיכולוגיה של הלא מודע. ת""א, 1975-א

רוטנברג, מ: מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום. ירושלים, תש"ע

שלום ,ג.: שבתאי צבי והתנועה השבתאית. ירושלים, תשי"ז

שלום, ג.: מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות. ירושלים, תשמ"ב

הרב קוק, א.י.: אורות. ירושלים. תשכ"ג

הרב קוק, א.י.: אורות התשובה. ירושלים. תשנ"ד

Neuman, E: The Origin and History of Consciousness. N.Y. 70

Jung. C.G.: Psyche and Symbol. N.Y. 58

[1] אלתרמן, הטור השביעי, 351. עם עובד, ת"א, תשל"ז

[2] יונג, ק.: האני והלא מודע. דביר, ת"א, 1975

[3] Neuman, E: The Origin and History of Consciousness   Princeton university press   N.Y. 70

[4]  יונג, ק.: האני והלא מודע, 21. עם עובד, ת"א, 1975

[5] שם

[6] שם, 25

[7] שם

[8] שם, 45

[9]יונג לקח את המושג אנאנטיודרומיה ממשנתו של הפילוסוף היווני הרקליטוס

[10] יונג, ק.: הפסיכולוגיה של הלא מודע, 60. דביר,ת""א, 1975-א

 [11] שם, 43

[12] היוונים התעניינו פחות בשאלות של אשליה ונאורות. קוצר חיי האדם הטריד אותם הרבה יותר. בהתאמה, המיתוס היווני מזכיר גיבורים כמו הרקולס שזכו- כמתנה ייחודית של האלים- בחיי נצח. בהקשר הזה אפשר להיזכר בגילגמש האכדי, שזכה במתנה דומה.

[13] דוגמא פחות ידועה  היא המיתוס הנורדי, שמספר כיצד מושמד כל דור האלים הנוכחי, ובמקומו עולה דור חדש ומופלא, ותור זהב עולה ושופע במציאות כולה

[14] Jung. C.G.: Psyche and Symbol. N.Y. 58

[15] ביון, ו.: התנסות בקבוצות. דביר,ת"א, תשנ"ב

[16] אסתפק ברמז: עולם הארכיטיפים הוא עשיר ומגוון לאין ערוך מהמשגתו של ביון על שלושת סוגי הנחות יסוד. המרת המושג "קבוצות הנחות יסוד" ב"קבוצות ארכיטיפ" מאפשרת לזהות סוגים רבים בהרבה של תהליכים קבוצתיים. ארכיטיפ הגיבור, למשל, כשהוא משתקף בחיי קבוצה יכול להסביר סוגי התמודדות הששה אלי קרב בלי הטון הרגשי המפוחד של מפורט עם הדגמות אמפיריות.

[17] בלשונו: "אווירה זו מוצאת בדרך כלל ביטוי מילולי בדעה שנישואין יביאו קץ להפרעות נוירוטיות, שהטיפול הקבוצתי יחולל מהפכה בחברה אחרי שיתפשט במידה מספקת...שקהילה מסוג חדש- קבוצה משופרת- תיווצר בעתיד" (שם, 118)

[18] שם, 119

[19] שלום, ג. שבתאי צבי והתנועה השבתאית, 583. מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב

[20] שלום, ג.: מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות, 129. ירושלים, תשמ"ב

[21]  לפי מחקריו של אברהם מורגנשטיין, עליית תלמידי הגר"א לישראל באה גם היא מתוך מתח משיחי,  שכישלונו הוליד דפלציה של רתיעה מוחלטת מכל משיחיות שהיא., רתיעה זו עמדה ביסוד ההתנגדות היישוב הישן לציונות, וגם לרב קוק ולמשנתו הגאולית.

[22] חשוב לציין שלא כל החוקרים קיבלו את גישתו של שלום.

[23] אוחנה, ד.: משיחיות וממלכתיות, 152.  הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, תשס"ד

[24] שם, 215

[25][25]  אלתרמן, הטור השביעי, 417

[26] דן,י.: המשיחיות היהודית המודרנית, 209. משרד הביטחון. ת"א, תשנ"ח

[27] טאו, הרב צבי. בחכמה ייבנה בית. עלי. אין ציון תאריך

[28] בהט, ג: הפיתוי המשיחי, 59. עם עובד, ת"א. תשס"ד

[29] שם, 64

[30] קוק, הרב אברהם יצחק. אורות התשובה, ה' ו'. מוסד הרב קוק, תשנ"ד

[31] שם, קמט

[32] קוק, הרב אברהם יצחק. אורות, קכא. מוסד הרב קוק, תשכ"ג

[33] קוק, הרב אברהם יצחק. אורות התשובה, ד' ד'

[34] קוק, הרב אברהם יצחק, אורות, כו

[35] שם

[36] שם

[37]  קוק, הרב אברהם יצחק,  אורות, קלב

[38] שם

[39] שם, פד

[40] יונג, האני והלא מודע. 43