שלשה אבות

פורסם לראשונה: אבות ומתבגרים. חיים דויטש (עורך). מכון סאמיט (ירושלים). 2004. 

תקציר: המאמר עוסק במורכבות היחסים בין אבות לבנים ומציע בחינה פסיכולוגית, מיתולוגית ותרבותית של תופעה זו. המאמר מתחיל בהצגת הדילמות של קשרי אהבה ותסכול, תמיכה ועוינות המתקיימים במשפחה. תוך התייחסות לדוגמאות אישיות וספרותיות, כמו הדינמיקה שבין דמויות האב והבנים ב"האחים קרמזוב", המאמר מדגיש את הקונפליקט התמידי והכמיהה שבין הדורות.

הדיון הפסיכולוגי כולל שתי תיאוריות מרכזיות. הראשונה, של פרויד, מתארת את תסביך אדיפוס כמאבק בין הילד לאביו מתוך כמיהה לאם ושאיפה להזדהות עם האב. השנייה, של יונג, רואה את האבהות והאמהות כארכיטיפים אוניברסליים, כשאצל האב בולט עקרון הלוגוס – סמכות רציונלית – אל מול עקרון הארוס של האם.

המאמר בוחן מודל שלישי, בהשראת תפיסת הצמצום הקבלית, המציע כי אב מצטמצם מאפשר מרחב דיאלוגי לצמיחה של בנו. דגש ניתן לאבהות שאינה רודנית או רפויה, אלא תומכת ודורשת במידה. המאמר חותם בדיון על חשיבות הדיאלוג הבין-דורי ובהצגת מקרים טיפוליים המדגישים את הצורך באיזון בין דרישות האבהות לבין הצורך להותיר לילד מקום להתפתחותו האישית.

שלשה אבות

בדיחה ידועה מספרת על אדם שהיה לו בן מתבגר ומרדן ואב מזדקן. יום אחד הבחין אותו אדם שמערכת יחסים היפה הנרקמת בין בנו לבין אביו.. בדחילו ורחימו פנה לאביו ושאל: אבא, איך אתה מסתדר עם בני? הרי הואכל כך קשה! הרהר האב וענה: בני היקר, כל העניין הוא שלי ולבנך יש אויב משותף…

כדרכן של בדיחות, נראה שגם הבדיחה הזו משקפת מציאות מוכרת. התרגלנו לראות את המשפחה כשדה קרב, לשוננו משופעת במונחים כמו 'פער דורות', 'מרד הנעורים' ועוד. בעבודתו הטיפולית אנו מודעים היטב לכאוס הרגשי בו מתאפיינות משפחות רבות. אותה מערבולת של חלומות ותסכולים, קונפליקטים קשים ולעיתים גם עוינות מרה. התרחקנו מרחק רב מן התמונה הסכרינית המוצגת בסדרות טלביזיה ידועות, המציגות את המשפחה כמקלט חם ושליו, אליו חוזר האדם כדי להירגע מן המאבקים ההרסניים אותם הוא חווה - תמיד - מחוץ לחיק משפחתו.

כל כך התרחקנו מן התמונה הזו עד שאנו שוכחים שעם כל חד צדדיותה היא מעוגנת במציאות לא פחות מן התמונה האחרת, ה'אפלה'. למעשה, מה שמאפיין את חייהן המציאותיים של רוב המשפחות הוא דווקא קיומן המשותף של שתי התמונות. סיפורי אהבה ותסכול, תמיכה הדדית וקונפליקט, משולבים אלו באלו ללא הפרדה, לעיתים גם מכסים אלו על אלו. לא פעם אנחנו מוצאים תוקפנות הרסנית נחבאת מאחורי חזות של קשר עמוק ואכפתי. חשוב לזכור שגם את המצב ההפוך אנו רואים לעיתים קרובות, את הכמיהה לקרבה הנחבאת מאחורי חזות של עוינות נחרצת.

לדוגמא: לנערה שהיתה בטיפולי היו שפע זיכרונות קשים מאביה. האב היה מכה אותה באכזריות, לעיתים עד שלא יכלה לעמוד על רגליה, ואז היה דורש ממנה להתנצל על כך שהרגיזה אותו. קל לנחש כמה מרים היו רגשותיה כלפיו, וכמה סלדה מכל מה שהזכיר לה את אביה ולו ברמז (תחושה שכללה, בשלבים מסוימים, את המטפל…). גם בבני המשפחה האחרים היה מתעלל, ובתחילת הטיפול היה נתק בין האב לבין יתר בני המשפחה. לאחר זמן לקה האב בלבו, ואותה המטופלת היתה הראשונה ממשפחתה שחידשה את הקשר עמו, בנסיון להתפייס ולסלוח. כשניסיתי לברר מה חשה כששמעה על מחלתו אמרה: "תבין, לא תמיד הוא היה כמו היום. היה זמן, כשהייתי ילדה קטנה, שהוא היה אבא נהדר, עוזר, משחק… אם היה קורה לו משהו, לא היה עוד סיכוי שהאבא שאני זוכרת יחזור". כדאי להדגיש שעד היום אינני יודע אם באמת היתה אי פעם תקופת זוהר כזו של אבא מקסים ואוהב. אני נוטה להטיל בכך ספק, אם כי אני מניח שהיו רגעים כאלו, לכל אדם יש רגעי חסד. החשוב מבחינתי הוא שהזעם על אבא, ואפילו הפחד מפניו, אינם ניתנים להבנה אלא על רקע הכמיהה לאבא, שרק יהיה אבא כמו שאבא צריך להיות.

ברומן הקלאסי 'האחים קרמזוב', העוסק כולו בדילמה של רצח אב, דוסטויבסקי מתאר את האב הנרצח - פיודור קרמזוב - כאדם דוחה. הוא מאריך בתיאור גופו הרופס, מבטו הערמומי וחסר הבושה, ובעיקר הניתוק המוחלט מכל מחויבות ערכית. כשנולד בנו הבכור, דימיטרי, הניח אותו פיודור קרמזוב בחדר המשרתים ושכח על קיומו. כך נהג גם עם לידת אחיו. לימים הסתכסכו האב ובנו, כשנאבקו שניהם על ליבה של נערה. לאב היה כסף, ואילו לבן היו קסם אישי ומרץ נעורים… דימיטרי הבן תבע מאביו סכום כסף גדול שהיה מספיק לו, לדעתו, כדי לרכוש את לב הנערה, וסירובו של האב ליבה את הסכסוך כפל כפליים. כשנרצח האב, נופל החשד על דימיטרי. הוא מכחיש, אולם בתוך הכחשתו הוא אומר "לא אשם! … בדם אבי לא אשם… רציתי להרוג, אבל לא אשם!" ( 1, עמ' 437).

והנה גם בתמונה אפלה הזו מסתתרת כמיהה מאחורי העוינות. בשלב מסויים מנסה אחד האחים לשכנע את דימיטרי לבטל את תביעתו. דימיטרי מסרב ומזדעק: "בפעם האחרונה אני נותן לו הזדמנות להיות אבא! אמור לו כי הא-להים שולח לו את ההזדמנות הזאת" (שם, מ' 125). כמעט באותן מילים בהן ניסחה זאת המטופלת שהזכרתי קודם.

יוצא שסיפורי האהבה והעוינות באמת אינם ניתנים לניתוק אלו מאלו, ולכן השאלה עמה מתמודדות התיאוריות השונות היא תמיד שאלת היחס ביניהן. כיצד שוכנות האהבה והעוינות באותה מערכת יחסים? אנסה להציג כאן בקצרה שלש תשובות לשאלה זו. שתיים לקוחות מן הקלאסיקה הפסיכודינמית והשלישית - אחרת.

כל הצגה של הנושא חייבת לפתוח בפרויד, למרות שהוא מוכר היטב, שכן פרויד היה כנראה הראשון שניסח תיאוריה מקיפה של עולם היחסים המשפחתי. לפי תפיסתו, ראשית הווייתו הנפשית של התינוק היא הכמיהה לעונג, ואת העונג שלו הוא חייב לקבל מאימו, בתחילה על ידי היניקה, ואחר כך על ידי מכלול יחסיו עמה. הקשר הבלעדי עם האם, גם אם אינו מושלם, הוא יסוד החיים הנפשיים ועליו מתקשה הילד לוותר. אלא שנגזר עליו לוותר, שכן המציאות פולשת לעולמו הילדותי בדמותו של אביו. האב, שהילד לומד להכירו כבעלה האמיתי של האם, מתייצב מולו בכל עוצמתו, כשהוא נושא עמו מטען כביר של ערכים תרבותיים שכולם כאילו נוצרו במיוחד כדי לחבל בקשר הפשוט והמענג אל האם. אין פלא שהאב מהווה מוקד להזיות תוקפניות מצד הילד. פרויד מתמצת את תפיסתו במשפט שהפך לקלאסי: "יתכן שזה גורל כולנו, לכוון את היצר המיני בראשיתו כלפי אימנו, ואת שנאתנו הראשונית ושאיפות הרצח הראשוניות שלנו כלפי אבינו" (2, עמ' 262). זוהי התפיסה שזכתה לכינוי הידוע 'תסביך אדיפוס'.

יוצא שהיחס הבסיסי שבין הילד לאביו הוא מאבק, ומדובר במאבק מוזר להפליא: הכוחות אינם שווים. צד אחד בלבד מחזיק בכל כלי המלחמה, בכוח הפיסי, בעוצמה המנטלית, בסמכות החברתית. זהו גם הצד שנגזר עליו להפסיד במערכה. הדור השליט מפנה, בסופו של דבר, את המקום לדור שבא אחריו, אולם בטרם יעשה זאת הוא מצליח להנחיל לו את אותם איסורים, ציוויים וערכים אותם הוא מיצג. הוא מפסיד, אבל רוחו מנצחת.

חשוב לזכור שפרויד אינו כופר ביחס האהבה שבין הילד לאביו, אלא שהוא מסביר אותו כפועל יוצא של התוקפנות. ובניסוחו: "יחסו של הנער אל אביו הוא אמביוולנטי. מלבד השנאה שבו, שהיתה רוצה לסלק את האב כמתחרה, מצויה בנפשו, בדרך כלל, גם מידה של חיבה כלפיו, ושתי העמדות מתמזגות בהזדהות עם האב. הנער מבקש להיות במקומו של האב, משום שהוא מעריץ אותו, משום רצונו להיות כמוהו - משום רצונו לסלק אותו…"(3, עמ'183). לפי פרויד, ברגע מסויים מתחיל הילד לחשוש שהוא עתיד להיענש על שאיפתו לסלק את אביו, ואז הוא ממיר את השאיפה הזו בהזדהות. כך נוצרת הכמיהה אל האב, שפרויד מכנה אותה 'תסביך אדיפוס השלילי': אולי אומר הילד לעצמו, אם אהיה דומה לו הוא יאהב אותי ולא יעניש אותי. כך הוא מפנים את דמותו, יחד עם כל אותם ערכים ואיסורים שהוא מיצג, והופך אותו לדמות פנימית שיש לה משמעות נפשית עמוקה: הסופר אגו, או האני העליון. דמות פנימית זו דוחקת בילד להידמות לאביו, ולהשתלב - ממש כמוהו - בסדר החברתי והתרבותי שהאב מיצג. כך אנו הופכים לבני תרבות.

מבחינות רבות ניתן לראות את גישתו של יונג כתמונת תשליל של המודל הפרוידיאני. יונג מסרב לראות את התינוק כחומר פאסיבי שאין בו אלא שאיפת התענגות. לדעתו, טבועות בנו מלידה מערכות מורכבות ביותר של ערכים, רגשות ותפיסות עולם. בכל אחד מאתנו נמצאות, מלידה, דמויותיהם של החכם, הגיבור, האמן, המושל, ועוד רבות, ורק הימצאותן בתוכנו יכולה להסביר את המכנה המשותף הרחב כל כך בין התרבויות השונות. ברור שדמויות אלו אינן נמצאות בנו כדפוסים ברורים ומגובשים, שהרי אילו כך היה לא היתה יכולה להיווצר אלא תרבות אחת בלבד. הן נמצאות בנו כפוטנציאלים - ארכיטיפים, בלשונו (4, עמ'23) - המחכים לכך שתבוא התרבות ותלמד את הילד כיצד להיות חכם או גיבור, אמן או מושל. ממש כך, כל אחד מאתנו נולד כשבקרבו נמצאות כבר דמויותיהם של אבא ואמא, בכוח ולא בפועל, והוא זקוק למפגש עם הדמויות הממשיות של האנשים האלה שהם הוריו כדי שילמד כיצד ניתן להיות אבא או אמא במציאות נתונה. והמורכבות הנפשית העצומה של יחסנו להורים היא תמיד תוצאת המפגש המורכב שבין הדפוס הארכיטיפי לבין הדמות הממשית.

אם כך, מהו התוכן הארכיטיפי של האבהות והאמהות? לפי יונג מייצגת האם את הקבלה הבלתי מותנית, הקבלה שמתוך אינסטינקט(שם, עמ'162). אהבתה לילד אינה תלויה בדבר, אינה מכוונת כלפי מעשיו אלא כלפי הווייתו. אהבה זו, מסביר יונג, היא ביטוי לעקרון הארוס (שם, עמ 210   ) שהוא עקרון רגשי, אינסטינקטואלי, עקרון של הכלה. לעומתה מיצג האב את העיקרון האחר, הלוגוס (שם), שאותו הוא מתאר כרציונלי, אינטלקטואלי, אקטיבי, אובייקטיבי, חודרני. בכל אחד מאתנו קיימת כמיהה אל הארוס, אלא שכמיהה זו יש בה סכנה. הקבלה המוחלטת הזו עלולה להשקיע אותנו בתוכה ולשתק כל סיכוי של התפתחות. אמא היא עקרון החיים, אולם כדי להתפתח אנו זקוקים גם לעקרון ההכרה, המיוצג על ידי האב. ראוי לציין שרעיונות דומים הועלו באופן בלתי תלוי בפסיכואנליזה, ע"י הוגים פוסט פרוידיאניים, ושמענו באחד מימי העיון הקודמים פיתוח מרשים של הנושא בהרצאתו של שמואל ברנשטיין(5). לפי יונג, בין שני העקרונות הללו קיים מתח מולד, ארכיטיפי, שהוא הדפוס הראשון של תסביך אדיפוס. מכאן האמביוולנציה שאנו חשים כלפי שניהם. האם מעוררת כמיהה, אולם באופן לא מודע גם תוקפנות וחשש מבליעה. האב מעורר הערצה ושאיפה לחקותו, אולם בו בזמן גם זעם על כך שהוא מנתק אותנו מגן העדן של הארוס. (חשוב גם להדגיש שכל הדיון הזה עוסק בארכיטיפים, משום שבמציאות כל אדם נושא עימו את כל הארכיטיפים, ויש יסוד של לוגוס באמא וארוס באבא, והתמונה כולה מסובכת יותר).

ביטוי מופתי לאותו מתח ארכיטיפי נמצא, לדעתי, בשירי הבן האובד של לאה גולדברג(6, עמ' 68). המשוררת מתארת בהם את פגישתם המחודשת של נער מרדני ומשפחתו. הבן מתאר את עצמו בצבעים קודרים להפליא: "שבעתיים מעלתי המעל!" הוא מצהיר "שבעתיים חיללתי השם. ועדים השמיים ממעל, שתמיד הייתי אשם. ועדים השמיים ממעל, שדבק בבשרי החטא, שאשוב ואמעל המעל, כי עודני הבן האובד!". השיר ממשיך ומתאר את תגובתם המתנכרת של רוב בני המשפחה. ועובר לתיאור תגובתה של האם: "רק האמא נשאה את פניה, ופניה היו קורנים: היינו הך אם צדיק או פושע, ובלבד שחזרת בני". אהבתה של האם אינה מתייחסת כלל למעשיו של הבן. די לה בכך שהוא בנה. אלא שלאמא המסוימת הזו יש הבנה עמוקה ברבגוניותו של מושג האהבה, ולכן היא זו שמצליחה להסביר לבנה את פשר שתיקתו של האב, שאינו מוכן לקבל את בנו בכל תנאי: "לעולם לא יסלח אביך" היא מסבירה "לא סליחות הוא אגר בלב. קום בני, וקבל מאביך, את ברכת חרונו האוהב!" האב שבשיר אוהב את בנו לא פחות מן האם, אלא שזוהי אהבה מסוג אחר, אהבה דורשנית, התלויה בהתנהגותו הערכית של הבן. כדי לגדול חייב הבן ללמוד לקבל גם אהבה זו. 

אלא שהתמונה הממשית היא יותר מסובכת. כאשר האב מסייע לבן להתנתק מן הכבילות לאם, הוא מפיל אותו, כמעט בהכרח, לשעבוד מסוג אחר. לא רק לגן העדן האימהי אפשר להשתעבד, אלא גם לעריצותה של מערכת ערכים פטריארכלית. כל אחד מאתנו נושא עמו מערכת מופנמת של ערכים הקשורים לדמותו של אביו. מערכת זו כופה עצמה עליו, מענישה אותו על כל סטייה מן הדרך וכובלת בכך את הפרט לצרכיה של ההמשכיות התרבותית. חשוב להדגיש שהדפוס הזה יכול לחול על כל מערכת ערכים שהיא. יורם חזן, במאמר חשוב הנקרא 'שרייבר המודרני'( 7), מתאר נער שפיתח סימפטומים פרנואידים שדמו מאד לאילו של שרייבר המקורי, עליו כתב פרויד את מאמרו הידוע. גם כאן התברר שהדינמיקה הפנימית של המקרה כללה תגובה לאב כפייתי ונוקשה, והעובדה שלאב הזה הייתה השקפת עולם ליברלית ומתירנית לא שינתה דבר. גם ערכים ליברליים אפשר להעביר באופן כפייתי. נוימן, תלמידו הישראלי של יונג שניסח את תורת ההתפתחות של רבו קובע: "האחדות שבין הבן לאביו היא יסוד היציבות התרבותית" (8, עמ' 174). חייבים לשאול, אם כן: על רקע אחדות כל כך יציבה, מהיכן באה פריצה תרבותית חדשה? מדוע איננו חיים במערות ומלקטים עשבים? התשובה נעוצה בארכיטיפ אחר, שיונג מיחס לו חשיבות עצומה: ארכיטיפ הגיבור (שם). הגיבור הוא הדמות האוניברסלית של המורד במוסכמות, מנתץ אלילים, המתוארת בסיפורי העמים כאביר היוצא למסעותיו לבדו, כדי לגבור על מפלצות ולזכות באוצר שכולו שלו. אבל מהן אותן מפלצות עליהן חייב הגיבור להתגבר? נוימן עונה על כך בשני פרקים מספרו, המתייחסים לשני שלבים התפתחותיים עוקבים. אסתפק כאן בהבאת שמותיהם: האחד נקרא - הרג האם (שם. עמ' 152), משנהו - הרג האב (שם, עמ' 170). אלו הן הדמויות הפנימיות המאיימות, אותן חייב בגיבור להרוג (סימבולית, כמובן) כדי לזכות באוצר. בכך הגענו שוב למלחמה חסרת פשרות בין האב לבנו. אמנם בניגוד לפרויד אין זו תחרות על האשה, אלא מלחמת שחרור כנגד דמות סמכותית מדכאת. ובכל זאת הדמיון ביניהן מזכיר את הדמיון שבין שתי תמונות תשליל: האחד פותח במאבק ומסיים בהזדהות, והאחר פותח בהזדהות ומסיים במאבק.

חשוב לזכור שככל הידוע לנו אין כאן השפעה הדדית. דרכיהם של פרויד ויונג נפרדו כבר ב 1914, לפני שיונג פיתח את תפיסת האב כארכיטיפ, והרבה לפני שפרויד פיתח את מושג הסופר אגו כיורשו המופנים של תסביך אדיפוס. ככל הידוע לנו, השניים גם לא נהגו לעיין זה בכתביו של זה, לאחר הפרידה. בכל זאת, הדמיון שבתפיסות נראה רחוק מאפשרות של מקריות צרופה. האם יתכן ששניהם שאבו ממקור משותף?

אם קיים מקור כזה, סביר לחפש אותו במיתולוגיה היוונית, שממנה לקח פרויד את הדרמה האדיפלית שעליה התבסס, וממנה שאב יונג רבים ממושגיו. אביא כאן בקצרה את ספור הבריאה היווני(9), שהוא רלוונטי ביותר לעניינינו.

צמד האלים הראשון הוא גאיה ואורנוס, ארץ ושמים. גאיה ואורנוס הזדווגו, אולם אורנוס חשש מצאצאיו, הוא לא רצה להיות אבא. מכיוון שכך, הכביד בגופו על גאיה כדי שהצאצאים ישארו בגופה ולא יוולדו. גאיה כעסה מאד, והמרידה כנגדו את צאצאיה שטרם נולדו, וכך אמרה להם (לפי הסיודוס): "בואו הקשיבו לי ילדי, צאצאי אב פושע! על אביכם שנהג בזדון נטיל את העונש - הוא הראשון שהגה בליבו לבצע דבר עוול!" קרונוס, צעיר הצאצאים נטל את המשימה על עצמו. "כשגהר אורנוס לבעול את גאיה, כרת את איבר המין של אביו… אורנוס נרתע בכאב, וחלל נפער בין שמים וארץ" לפי הספור הזה, ראשיתו של העולם הוא במאבקו של ילד להיוולד, ילד שאינו יכול להיוולד אלא תוך כדי מאבק באביו, שאינו רוצה בו.

קרונוס, מסתבר, לא היה אב מוצלח יותר מאביו. גם הוא ידע שאחד מילדיו ידיח אותו, ולכן נהג לבלוע אותם ברגע שנולדו. הוא לא דחה אותם מפניו, אלא ניסה להטמיעם בתוכו. גם מזימה זו סוכלה על ידי אישתו שהצליחה להציל ילד אחד מבליעה. הניצול - זאוס - נלחם באביו והפך למלך האלים. לאחר ספור בריאה כזה, אין פלא, כמדומה, שהמיתולוגיה היוונית מלאה בהורים וילדים הגורמים זה למותו של זה, אם בזדון ואם בשוגג. אדיפוס אינו אלא פרט אחד משורה ארוכה ארוכה.

ואולי ניתן לחשוב על שני האבות המנוצחים, אורנוס וקרונוס, כעל הפרוטוטיפים לשתי התיאוריות שהבאתי. אורנוס הוא האב הפרודיאני, האדיפלי, הפוחד מהולדת בנו משום רצונו להנציח את עמדתו הנוכחית, הוא ואשתו לבדם. קרונוס, בהתאמה, הוא האב היונגיאני השואף להטמיע את בנו בתוך עצמו. כך או כך, המאבק ביניהם הוא בלתי נמנע.

האם קיימת אפשרות אחרת? או שמא באמת נוגעת פה המיתולוגיה בתמצית ההוויה האנושית, במאבק הנצחי שבין הישן לחדש, בין האב לבנו? התשובה על כך היא מורכבת. כפי שפתחתי, אין ספק שהמאבק המדובר הוא אכן מציאות חיים קיימת, שכולנו נפגשים בה. ויחד עם זה הייתי רוצה להציג כאן תפיסה שונה, המבוססת על עולם תרבותי אחר. המודל השלישי שאציג הוצע על ידי מרדכי רוטנברג והוא מתבסס על תפיסת הצמצום הקבלית. אנסה להראות שהוא איננו בא כסתירה לשני המודלים הקודמים, אלא שעדיף לראותו כהשלמה חיונית להם.

לפי חוקרי הקבלה, האר"י ז"ל - אבי תפיסת הצמצום - התמודד עם השאלה הקלאסית האורבת לפתחה של כל חשיבה מיסטית: מכיוון שהבורא הוא אינסופי, כיצד תתכן מציאות כלשהי לצדו? כיצד יכולים אנו עצמנו להתקיים לצד האינסוף? תשובתו של האר"י היתה שהבורא צמצם את אורו, נסוג כביכול, "מעצמו אל עצמו" ופינה מקום - "חלל פנוי", בלשונו של האר"י, שבו יכלה המציאות המוכרת לנו להיווצר (10).

הדברים נשמעים ככתב חידה, ואין פלא שהוצעו להם פתרונות רבים. אביא כאן, בלשוני, פתרון חשוב אחד שהוצע על ידי המגיד ממזריטש, מאבות החסידות. מסביר המגיד: הדוגמה הפשוטה ביותר לאותו 'צמצום' הוא כל אב המשחק עם ילדיו. ברוב המקרים לפחות יש לאב הזה חכמה רבה לאין ערוך מזו שהוא מגלה במשחק, ויש גם שאיפה להנחיל לילד את חכמתו. אלא שלצורך הקשר הראוי עם בנו האב מצמצם את חכמתו ומשחק עם הבן כאילו היה ילד קטן בעצמו. הוא יודע שאילו היה מטיל את כל כובד משקלה של חכמתו על הילד, לא היה לילד שום מרחב לגדילה - הוא היה חייב להפוך לכלי קיבול פאסיבי לגמרי לחכמת אביו, או להתנתק ממנו כליל. דווקא כשהוא משחק עם בנו מעמדה של שוויוניות הוא יוצר מצב של דיאלוג בין שני סובייקטים עצמאיים, שהוא המקום היחידי ממנו יכול הילד לצמוח, כשהוא מקבל מאביו מה שמתאים לו באמת בשלב בו הוא נמצא( 11, עמ' 105). תחילתה של ההוויה , בהיפוך מן התפיסה היוונית, היא דווקא באב המצמצם את עצמו מתוך רצון   להעניק מרחב גדילה לילדו.

כדאי לציין שהמגיד השתמש בדוגמת האב ובנו כדי להסביר שאלות דתיות ותיאולוגיות רבות משקל. תרומתו של רוטנברג היתה בעצם ההצעה להשתמש בדברים כפרדיגמה להבנה פסיכולוגית שונה של יחסי הורות( שם, עמ'121). כך יצר רוטנברג את  מודל הצמצום הפסיכולוגי, שכולו דיאלוג מתמשך שבין אבות לבנים. רק כאשר נפסק הדיאלוג הזה מתהווה המתח ההרסני שתואר ע"י שתי התיאוריות שהבאתי.

מה מאפיין את הצמצום, מבחינה פסיכולוגית? נראה שיש לתארו כצרוף של שתי תנועות. תנועה אחת קדימה, אל הבן, והיא דומה לדרך בה תיארתי את האב היונגיאני. זוהי תנועה של אכפתיות, תביעה ערכית ושאיפה להנחלת המורשת התרבותית העשירה. יחד עמה חייבת להופיע תנועה מנוגדת, תנועה אחורה, כביכול. בתנועה זו האב מרסן את שאיפותיו כלפי בנו מתוך רצון לאפשר לו מרחב לצמיחה ולהתפתחות.

אמרתי קודם שמועיל לחשוב על הצמצום כעל השלמתן של התיאוריות הקודמות ולא כסתירה להן. אולי משמעותו העמוקה של המודל היא שקיים מושג של הורות ראוי, כזו המתבססת על שתי התנועות שהזכרתי. כל הקצנה לכיוון אחת מהן תהיה הרסנית. או שאין יחס, שאיפה ורצון, ואין דיאלוג, ואז נוצרת עמדתו של אורנוס, האב הפרודיאני. או שלהפך, אין צמצום ונוצרת עמדתו של קרונוס, שכולה מונולוג מתמשך של האב הארכיטיפי, כפי שתיאר  יונג. בשני המקרים נפגע הדיאלוג החיוני  המאפשר לבן לצמוח ולהיות לאב בלי להתנגש עם אביו שלו באופן הרסני. מובן שמדובר בתיאור אידיאלי. ניתן להניח שבמציאות גם האב המצטמצם ביותר גולש לעתים לכאן או לכאן, מה שיוצר את המציאות השכיחה, הכוללת מתח וקונפליקט על רקע של קבלה ותמיכה הדדית.

ניתן היה לבדוק את משמעותו של המודל הזה לגבי הטכניקה הטיפולית, ולתהות כיצד יראו אותן שתי תנועות בעבודתו של  'מטפל מצטמצם' (מושג שאני מעדיף על מושג ה'ניטרליות', ויש מקום רב לבררו), אולם אשאיר זאת להזדמנות אחרת, שכן ברצוני להביא כאן שתי דוגמאות לשני הכיוונים שהזכרתי.

אפתח בספורו של בנימין, שהגיע אלי עם אשתו מרגלית בעקבות התפרצויות הזעם שלו, שהפכו בלתי נסבלות לשניהם. בשתי הפגישות הראשונות השניים תארו את מריבותיהם, בשלישית זכיתי לראות דוגמא להן. כבר כשנכנסו לחדר בלטה שתיקה מאיימת. "תתחילי את" רטן "לך יש טענות, לא?" לאחר זמן התחילה: "קשה לי שהוא מתפרץ עלי כל פעם…" היא לא סיימה את המשפט, כי הוא קטע אותה בשאגה: "אתה רואה? שוב היא מאשימה! נמאס לי, טוב? את פיתית אותי לנישואין הדפוקים האלה. אני לא רציתי קשר, אני לא רציתי לחיות!"

ניסיתי להתערב: "למה אתה מתכוון שמרגלית פיתתה אותך לחיות?"

הוא נעץ בי מבט זועם: "גם כן אתה… נמאסתם שניכם" ויצא בטריקת דלת.

גם מרגלית נעצה בי מבט תקיף: "אתה לא מכיר את בנימין" אמרה "הוא בכלל לא כזה. הוא מקסים וכיפי. תחזיר לי אותו כמו שהוא היה!" ויצאה גם היא בטריקה.

ישבתי המום, מנסה לאסוף את מחשבותי. קודם כל הצטערתי עבורם, על שכך הם מבלים את חייהם המשותפים. הצטערתי גם על כך שהטיפול הסתיים בצורה כל כך צורמת, כפי שלפחות חשבתי. טעיתי. בערב הוא התקשר אלי: "אני מצטער. חשבתי על מה שאמרת, ואני חושב שצדקת לגמרי… אני חייב להבין למה אני מתפרץ ככה, אם אני רוצה לצאת מזה אי פעם". לא זכרתי שאמרתי דבר כזה. למעשה, לא זכרתי שאמרתי משהו בכלל. אבל הסכמתי עם הציטוט מדברי, וידעתי לפחות שזה מה שהייתי אומר אילו הייתי פחות המום… ואולי באמת הייתי פחות המום משזכרתי. כך או כך, התחלנו בבירור של תולדותיו.

בנימין הוא יליד שכונת מצוקה באחת הערים הגדולות. הוריו עלו ממרוקו בשנות ה 50, ועברו את מסלול הייסורים השכיח של אז שתואר פעמים כה רבות בספרות ובמחקר. אביו, פועל קשה יום, נעדר רוב הזמן מן הבית וגם כשהיה בו לא היתה נוכחותו 'אבהית'. רוב הזמן היה סגור בתוך עצמו, זועף ומאיים. תפקידו העיקרי בבית היה הענשת ילדים שהפריעו את מנוחתו, בנימין שנא אותו. "לא בגלל המכות" אמר פעם "אמא הענישה יותר, בסופו של דבר. אבל היא כן אהבה אותנו, ואז לא היה איכפת לחטוף ממנה. בשביל אבא לא היינו קיימים. היו שתי אפשרויות: או להיות בשבילו אפס, אפס ממש, לא נחשב. או להיות… (וכאן היסס ואמר) פחות מאפס, בצד השלילי המפריע". אווירה בבית היתה מסורתית ופטריארכלית,  ואולי נכון יותר לתארה כקריקטורה של פטריארכליות. אבא היה מקפיד מאד על כבודו, נפגע בקלות, זועם, צועק, מרביץ, אבל לא מילא את תפקידיו של 'ראש משפחה' פטריארכלי: הדרכה, העברת מסורת הדורות והנהגת הבית שבראשו הוא עומד.

בנימין עצמו היה ילד שאפתן ומלא זעם. למד בבית ספר אינטגרטיבי דתי, שבו היו המורות כולן "אשכנזיות, דתיות, מתחסדות וצבועות", כלשונו. ילדי שכונתו זכו שם ליחס משפיל ומזלזל. זכורים לו עונשים פיסיים שבהם 'התכבדו' הילדים הספרדים, בני שכונתו. פעם, כשהיה כבר באחת הכתות הגבוהות ביסודי, מורה אחד האשים אותו באשמת שווא כלשהי, והתקרב אליו כדי לסטור לו. בנימין, שכבר היה נער חזק ומגודל, נעמד באיום ואמר לו: "בוא, תנסה לתת לי סטירה!" כשתיאר זאת אמר: "רציתי שהוא ינסה, זה היה נותן לי סיבה לפרק אותו. הוא לא ידע כמה כעס כבר היה בי. אבל הוא קלט משהו, אני חושב, כי הוא פשוט הסתובב והלך".

בנימין התגייס לסיירת מובחרת מאד, מלא שאיפות ואידיאלים גדולים. מהר מאד התנפצו כל חלומותיו הנשגבים למול המציאות הקשוחה של הצבא. היה לו מפקד מגלומן וסדיסט, שנהנה להתעלל בפקודיו. רוב החניכים שיחקו את המשחק, הנמיכו ראש וקיבלו עליהם את ההתעללויות הקפריזיות. לא בנימין. הוא זעם, הגיב בביטויי תוקפנות שדי היה בהם כדי לעורר את שנאתו של המפקד, שבחר בו כאובייקט מועדף להתעללות. לאחר פציעה באימון עזב את היחידה ואת הצבא, רק כדי להיתקל בעוד גוף המתיימר להיות אבהי ותומך ובעצם התגלה, לפחות להרגשתו, כמנוכר, דוחה ומתחסד: אגף השיקום של משרד הביטחון.

בנימין השתקם מן הפציעה הפיסית, אבל לא מן הפגיעה הנפשית. הוא חש עצמו מובס, מלא שנאה לעצמו ולעולם כולו, לכל מי שהכיר אי פעם ובעיקר לא-להים שברא עולם שכולו "מכשיר עינויים סאדיסטי". בתקופה הזו הוא "הוריד את הכיפה" כאקט מחאה נגד "א-להים והדתיים שלו". והשתדל לחיות מתוך הסתגרות ושנאת אדם.

נראה שחייו של בנימין מאופיינים על ידי חזרה עקבית ומדויקת של אותו דפוס בסיסי: שוב ושוב הוא נתקל בגופים סמכותיים, צבועים ולעתים אף סדיסטים. שוב ושוב הם חושפים מולו את פרצופם האפל והמכוער ביותר, ושוב ושוב מתחולל מאבק בין כוחות בלתי שווים, ובנימין מוצא את עצמו מובס ופגיע. התיאורים המפורטים של הפגיעות שנפגע הם באמת קשים, ונראה שאין טעם לפקפק באמיתותם. ידוע שדברים כאלו אכן התקיימו, ובחלקם עדיין מתקיימים. מורים בעלי מנטליות גזענית היו וישנם, וכמובן מפקדי צבא בעלי נטיות סדיסטיות ושכרון כוח מגלומני. קל להניד ראש ולומר משהו כמו "ודאי לאחר חיים כאלו מה הפלא שהתוצאה היא אדם מרוט עצבים השונא את עצמו ואת עולמו? תגובה כזו אינה שגויה,  אלא שזוהי רק חצי מן התמונה.

חציה השני הוא בנימין עצמו. מה יש בו ההופך אותו ל'מושך אש'? למה דווקא הוא מושך אליו את צדם האפל של האנשים והמוסדות בהם הוא פוגש? התשובה ברורה, לכאורה: בנימין עצמו 'מכוונן' לאותו צד אפל. תמיד מבחין בו, כועס עליו, מסרב לכוף את ראשו לפניו. ניתן לתארו בעדינות רבה כילד הקורא 'המלך ערום', אלא שהילד בספור הוא תמים וחמוד, בעוד שבנימין מלא שנאה וזעם. מה דוחף אותו למאבקיו, בהם הוא מפסיד שוב ושוב? קל לומר שדפוס זה קשור לדמותו של אביו. אבל כיצד יוצר הקשר הלקוי עם האב את הדפוס ההרסני ממנו סובל בנימין?

עולמו של בנימין מלא געגועים לאב, ודווקא לאב מושלם, אידיאלי, ארכיטיפי. קל להבין זאת, שהרי רק מתוך מגע עם אב אנושי 'מצטמצם' יכול ילד לוותר על האב הפנטזיוני המושלם. הוויתור הזה מצריך קשר עם אב המקבל על עצמו את תפקידו, ועם זאת ניתן לכעוס עליו, להתאכזב ממנו לפעמים, ועדיין לאהוב אותו ולקבל את סמכותו האבהית. לבנימין לא היה ניסיון כזה, ולכן כל מי שעומד מולו כבעל סמכות מעורר בו כמיהה עצומה יחד עם חשדנות כואבת. הוא אינו מאמין שכמיהתו עשויה להתממש. הסדק הקל ביותר בדמות הסמכותית מעורר בו את תחושת הצביעות, ועמה את הזעם המפחיד בהרסנותו. לעיתים קרובות כנראה, נתקל באמת בצביעות ואף בסאדיזם. במקרים אחרים יתכן מאד שהגיב תגובת יתר. בכולם חש עצמו אנוס להיכנס למאבק הרסני, ובכולם הפסיד, בסופו של דבר.

משה, המטופל השני שברצוני להביא, בא מן הצד השני של הריבוד החברתי, מהעשירון העליון. גם הוא בן לעדות המזרח, סטודנט למשפטים. כשהוא נכנס לחדר הוא משדר בטחון עצמי, לא מוגזם, אבל מורגש מאד. לעיתים מפליט הערות כמו "אני מאוד מתוחכם" או "אני אנין טעם". הביטחון הזה אינו מזויף- הוא יודע היטב שהוא חכם, נאה, עשיר ומבוקש. פעם הצביע על שעון היד שלו ואמר: "זה שווה משהוא כמו שלש משכורות".

מדוע בכלל בא? הוא לא ידע בדיוק. הוא לא יודע ליהנות מהחיים. הם אינם נעימים לו, והוא מוטרד מתחושה כללית של חוסר צדק בעולם, וחוסר משמעות בכל מה שהוא עושה. הוא שונא לחיות.

אביו איש עסקים עשיר, שתלה ביורשו תקוות מרובות. כבן בכור היה למשה כסא מיוחד ליד שולחן השבת, שאסור היה לאחים האחרים לשבת עליו, והיה כופה עליו ללבוש חליפות מהודרות בשבת, למרות מחאותיו הרבות על כך שהוא הופך לנלעג בעיני חבריו.

בכלל, אבא רצה לפקח על כל פרט: על לבושו, על קשריו החברתיים. נראה שאביו שאף לראותו כסמל להצלחתו שלו, והיה מגלה רגישות חולנית כמעט לכל חוסר שלמות מצדו. פעם צעק עליו כששגה בקריאה בתורה: "רציתי להתגאות בך ועכשיו אני מתבייש!" אמר. לתגובה דומה זכה כשקיבל בבחינה מסוימת 95: "למה לא 100?" שאל בכעס.

הדרישה היתה לשלמות, אולם בתנאי מפורש שלא ינסה לעלות על אביו. אבא מעולם לא הפסיד בשח שכן כשהיה שוגה היה מחזיר את המשחק כמה מהלכים לאחור עד שבסופו של דבר היה מנצח. רק אז היה מחבק אותו ומשבח אותו על משחקו הטוב. גם כשלימד אותו גמרא היה נתקף בזעם כל פעם שמשה הביע דעה מנוגדת לשלו: "אתה בעל גאווה", אמר לו, "אפילו הקב"ה שונא בעלי גאווה!" אמר לו. הדפוס של הטחת האשמות על כל ניסיון של משה לעמוד מולו המשיך וממשיך עד היום. בויכוח שהתנהל ביניהם באחת השנים האחרונות אמר לו אביו: "עוד מילדות היית מושחת עד היסוד".

משה היה ילד שקט ומסוגר. בקשריו החברתיים זכה, בדרך כלל, להערכה רבה אך רק לעיתים נדירות לחיבה. כבר בילדותו ניסה לשחק את תפקיד האב במשפחה, בעיקר כאשר אביו היה בנסיעותיו הרבות לחו"ל.  זה אף פעם לא הצליח. כשאבא היה נוכח, הוא לא ויתר על סמכותו, וכשנעדר סרבו האחים לקבל סמכות חלופית. תחליף אב הוא לא הצליח להיות, אולם גם יחסי אחים לא נבנו, והקשר שלו עם אחיו נותר רחוק ומנוכר. כשגדל התקשה ליצור קשרים חברתיים 'רגילים'. "זה לא טבעי לי" אמר "להסתכל בגובה העיניים. אבל מצד שני אנשים מעריצים אותי". כששרת בצבא, כקצין, כמה  מפקודיו ראו בו דמות אבהית ממש. הוא ידע להיות חם, תומך, וסמכותי, אבל התקשה להיות חבר. ממילא התקשה למצוא בת זוג. כשהגיע אלי יצא עם מישהי, אולם כבר אז הודיע לי שזה יסתיים בקרוב: "היא לא מתאימה - נסיך צריך נסיכה…"

שלא במפתיע, חווית הביטחון העצמי מתקיימת לצד תחושת נחיתות עמוקה. זיכרונותיו הראשונים עוסקים ברובם בכישלון ודחייה. הוא זוכר את עצמו כמה לקשר חם ואנושי עם הוריו, ותמיד בסופו של דבר מתאכזב. גם הקושי לחבור לבת זוג אינו רק תוצאה של הכרתו בערכו. אמנם מצד אחד הוא משוכנע שאין בחורה שתתאים לו, אבל מצד שני הוא משוכנע שכל בחורה שתכיר אותו באמת, ותוכל לחדור דרך המסכה הנוצצת ולראות את חוסר הערך הפנימי, תירתע ממנו בבוז. לעיתים נראה לו שעצם ההתלהבות שהן מתלהבות ממנו מעידה על שטחיות התפיסה שלהן.

חלומותיו מלאים כיסופים למציאות פשוטה יותר, שאין בה דרישה לשלמות מופרזת אבל יש בהם קרבה ורגש . הוא חולם על כך שהוא "נוסע באוטו פשוט, לא יקר. כזה של המשפחות הטובות". פעם נכנס לחדרי באושר של ממש: "נכשלתי בבחינה!" בישר לי. סוף סוף הוא יכול להרגיש כ'אחד מן החבורה', ש'מותר' לו גם להיכשל לפעמים בלי לחוש שעצם קיומו התערער. האם יתכן ניצחון גדול מזה על שאיפותיו  המופנמות של אביו?  . אלא שבאותה פרדוכסליות המאפיינת אותו  הוא חולם גם על הצלחה רבתי, כזו שתאפיל על זו של אביו ותוכיח שאינו צל פאסיבי שלו- בין היתר, כדי להוכיח שאפשר להיות מוצלח בלי ליפול להתנהגות דומה לזו של אביו.

הצגתי את בנימין כמי שנושא עיניו אל אב ארכיטיפי, כמה אליו, מתאכזב ממנו, ושונא אותו. לעומתו משה מנסה להשתחרר מעולו של אב ארכיטיפי כזה. הוא נושא אותו עמו, מתאמץ לבנות את חייו בשונה מן התוכנית שאביו הכין עבורו, ושבעצם הופנמה בו היטב. המשותף לשניהם הוא חוסר האמון העמוק ביכולתם לגדול ולהתפתח. הזכרתי קודם את ארכיטיפ הגיבור המתמודד עם דמויות הוריו בדרכו לגילוי אוצרו הייחודי. ניתן לראות במשה ובנימין גיבורים כאלה, אולם הם גיבורים נבוכים וחסרי אמונה, מנסים לחרוג מן הדפוס אליו נקלעו בעקבות חסרונו של אב אנושי ומצטמצם, ונופלים שוב ושוב לקלחת של בדידות, ייאוש ומאיסה בחיים. האם יתכן לומר שגם את הכוח למרוד באבא, חייב האדם לקבל מאביו?

בגמרא מופיעה סוגיא מפורסמת בשם 'תנורו של עכנאי' (12). מובא בה ויכוח הלכתי בין רבי אליעזר לחכמים. רבי אליעזר הפליא בטיעוניו אולם חבריו לא השתכנעו. הוא ניסה להרשימם במופתים נפלאים, אבל הם לא התרשמו. לבסוף יצאה בת קול ואמרה בשם הקב"ה: "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום"? "עמדו חכמים והכריזו: לא בשמים היא". לאחר שהקב"ה העניק את סמכותו לבניו, שוב אין הוא יכול לקחת אותה מהם. לימים התגלה אליהו הנביא וסיפר על תגובתו של הקב"ה לאירוע: הוא חייך ואמר - "ניצחוני בני!" כשאני מנסה להמשיג את יסוד האבהות הראויה, היסוד שהיה חסר באותה מידה בחייהם של משה ובנימין, ושאותו באו לבקש, לדעתי, בטיפול, אני מתקשה לחשוב על דימוי חזק יותר מאותו חיוך העולה על פניו של האב כשהוא אומר: "ניצחוני בני".

 בבליוגרפיה 

1)דוסטויבסקי, פ.: האחים קרמזוב. דביר, ת"א. ה'תשנ'ג.

2)Frfud, .S.; Interpretation Of  Dreams/ S.EE. Vol. 4 

3) Freud, S.;  Dostoevsky And Patricide/  S.E.Vol. 21

4) Samuels, A. / Jung And The Post Jungians.  Poutledge' N.Y.  85

5) ברנשטיין, ש.: תוקפנות בתקופת ההתבגרות, לקט הרצאות מתוך יום עיון. מכון סאמט, י-ם. 96. עמ' 53.

6)גולדברג, ל. :שירים. ספריית הפועלים, ת"א. 73.

7) חזן, י.: שרייבר המודרני. שיחות, כרך 2 חוב' 2. 96. עמ' 94.

8) 

. Neumann,, E  / T he Origins And History Of Conciuosness. Princeton, N. Y. 70

9) שבתאי, א. : המיתולוגיה היוונית. ספרי ת"א, ת"א. 2000.

10) יעקובסון, י.: מקבלת האר'י עד לחסידות. האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון. 86.

11)        רוטנברג, מרדכי: קיום בסוד צמצום. מוסד ביאליק, י-ם. 90.

מכון סאמיט, ירושלים (אבות ומתבגרים). עורך- חיים דויטש. 2004