גוש קטיף- על משמעותה הפסיכולוגית של ההתנתקות מגוש קטיף

פורסם לראשונה: תכנית ההתנתקות, החלום ושברו. יעקב בר סימן טוב (עורך). מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים. 2009

תקציר: המאמר עוסק בהשלכות הפסיכולוגיות של ההתנתקות וגירוש תושבי גוש קטיף, תוך התמקדות בהשפעות על הפרטים והקהילות שנעקרו מבתיהם. המחבר מתאר כיצד ההחלטה המדינית והביצוע שלה הובילו לשבר טראומטי באנשים אלו, לא רק מבחינת אובדן הבית, אלא גם מבחינת פירוק מערכות תמיכה קהילתיות והרס הנרטיב האישי והקהילתי. המאמר שואל שאלות קריטיות על אופי הפגיעה הנפשית, מנגנוני התמודדות, והאם ניתן היה לצמצם את הנזקים.

המחבר משתמש במודלים פסיכולוגיים כגון פסיכולוגיה נרטיבית ופסיכולוגיית העצמי, כדי לנתח את החוויות של המגורשים. הוא מצביע על תחושת חוסר האונים ואובדן המשמעות שחוו, המתבטאים בתסמינים פוסט-טראומטיים כגון דיכאון, קשיי תפקוד, ושבר בקשרים החברתיים והמשפחתיים. בנוסף, המאמר מציע דרכים אפשריות למזעור נזקים במקרים דומים בעתיד, כמו שמירה על לכידות קהילתית, מתן תמיכה מותאמת, והערכה מכבדת של עמדות המגורשים.

גוש קטיף- על משמעותה הפסיכולוגית של ההתנתקות מגוש קטיף

מי שרוצה להיזכר בדיון הציבורי שקדם לתכנית ההתנתקות, טוב יעשה אם יקרא בספרו של העיתונאי ארי שביט "חלוקת הארץ" (שביט, 2005), הכולל אוסף מרשים ומקיף מאד של 33  ראיונות עם "מובילי דעת קהל" בישראל. נפרשת בו קשת רחבה של טיעונים בעד ונגד ההתנתקות, טיעונים ביטחוניים, כלכליים, משפטיים ומדיניים מגוונים.  מאלף לקרוא, לאחר שנה ויותר, את הטיעונים השונים ולבחון אלו  מההבטחות הגדולות התממשו ואלו מהן התבדו. אבל המאלף ביותר הוא מיעוט ההתייחסויות למועמדים  לגירוש עצמם. הקורא לתומו עשוי להתרשם שמדובר בשאלה אסטרטגית טהורה, כאילו דנו בהזזתם של מחנות צבא, מפעלי תעשייה או שטחי חקלאות. למעשה השאלה שעמדה לדיון הייתה אחרת. לפני הכל,  ההתנתקות הייתה אירוע ששינה את חייהם של אלפי האנשים שחיו באותה עת ביישובי קטיף.  מבחינתם של אנשים אלה היישובים שנעקרו לא היו נקודות על המפה, אלא רקמת חיים בה גדלו, אהבו ומצאו את פרנסתם. לרבים מהם היה  היישוב מערכת תמיכה חברתית, מקום עבודה ומרכז הקיום האידיאולוגי. במאמר זה  אנסה להבין כיצד הושפעו אנשים  אלה מן המהלך שלתוכו נקלעו בעל כורחם. בראש ובראשונה אנסה להשיב על שלוש שאלות:

1)     מה הייתה השפעת ההתנתקות על המגורשים[1] עצמם? האם אפשר לדבר על פגיעה נפשית ממשית שנפגע חלק ניכר מהם?

במידה ויתברר שאכן הייתה פגיעה כזו, עולות שתי שאלות נוספות:

2)     מהם התהליכים הפסיכולוגיים היכולים להסביר את הפגיעה הזו?

3)     האם הפגיעה הנפשית הייתה הכרח המציאות, או שמא ניתן היה למנעה, או לפחות לצמצם את ממדיה?

אך בטרם אעסוק בשאלות עצמן, ברצוני להתייחס למקומו המצומצם של השיח הפסיכולוגי הנוגע להתנתקות. שיח זה נעדר כמעט לגמרי מן השיח הציבורי שקדם למהלך (כפי שעולה, למשל,  מן העיון בספרו של שביט).  גם לאחר הגירוש לא פסק הוויכוח הציבורי סביבו, וגם אז נעדרה ממנו נקודת מבטם של אלה שהושפעו ממנו יותר מכל. למעשה, רק במהלך השנה השניה שלאחר ההתנתקות ניתן לראות שינוי מגמה מסוים בשיח הציבורי, כפי שהוא מתבטא בעיתונות הכתובה, (כפי שנראה, למשל, בכתבתה של אמירה לם: "פינוי ביזוי".  ידיעות אחרונות, 07-6-15)

התעלמות דומה לזו מתוארת בדבריה של ג'ודית לואיס הרמן, בספרה "טראומה והחלמה" העוסק בנפגעי טראומה ובשיקומם. כשהיא מתארת את ההתנהגות האופיינית לצד התוקף, היא כותבת שהוא "עושה כל שביכולתו לעודד שכחה....הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה, הנפגע משקר, הנפגע מגזים, הנפגע הביא זאת על עצמו. ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מיידה נשמעים טיעוניו" (הרמן, ע' 20).  הרמן עוסקת בעיקר בנפגעות אונס ותגובות קרב, אבל עם כל ההבדל בין המקרים, יתכן שהדינמיקה הנפשית דומה. הצד שהשקפותיו מצדיקות את הכאב נמצא בדיסוננס פנימי, ונוטה להכחיש את הכאב עצמו. הכחשה כזו רק מעצימה את הטראומה.

 שנה וחצי עברה, וחלק מתומכיו ההתנתקות קלטו בינתיים את ממדיה האנושיים. כדאי לצטט בהקשר הזה עיתונאי בכיר כדן מרגלית שכתב: "האחים הכתומים התנגדו לעקירת גוש קטיף וצפון השומרון. מותר היה לכפות זאת עליהם. רק שזה היה בלתי נבון, וכמי שתמך בהתנתקות לא הערכתי את גודל כאבם, עומק הפצע שנפער. הם השאור שבעיסה הלאומית. לא רק הם, אבל רובם ככולם. הם מופת בחייהם ובמותם גם אם לא מקבלים (ואין חובה לקבל) את אורח חייהם. עם אחים כאלה אפשר להתווכח. מותר להציע להם. לחזור ולהציע, ולא להרפות...(אך הם) ראויים שלא נכפה עליהם לנטוש את בתיהם הלגיטימיים...." (מעריב, המוסף לשבת. 06-9-15). כפי שניתן לצפות, אפשר לשמוע גם קולות הפוכים. גדעון לוי, למשל,  כתב מאמר בשם "פינוי- פינוק", ובו כתב: "האם די בנימוק הקלוש ש"הזנחתם של המפונים עשויה לשמוט את הלגיטימציה של המדינה לנקוט צעדים דומים בעתיד", כדי לצאת להגנתם של פורעי החוק והמוסר מתמול שלשום?...הם הלכו להתנחל בארץ לא להם, ביידעם שמדובר בעסקה מפוקפקת, עד שהשערורייה הזאת הגיעה אל קיצה. אין סיבה להשתתף בצערם של מי שצרות של אחרים מעולם לא עניינו אותם. במשך שנים נהנו מהטבות שבמקומות אחרים אפשר היה רק לחלום עליהן...הפה שהתיר את ההתנחלות השערורייתית בעזה החליט סוף סוף לשים לה קץ, ואתו צריך גם לבוא הקץ לטיפול בעניינם" (הארץ, 07-2-07 ) .

שני ציטוטים אלו מראים עד כמה קשה לנתק את הבנת התהליכים הנפשיים שעברו על מתנחלי גוש קטיף מן הרגשות הכלליים שיש לנו כלפיהם, כלפי המפעל ההתיישבותי שהקימו, ובעיקר כלפי השאלה על האפשרות לגירושים נוספים בעתיד. השאלה הפוליטית על עתיד יהודה ושומרון מתערבת כאן בשאלות הפסיכולוגיות המובהקות: מהי עצמתו האמיתית של המשבר שעברו המגורשים? מהן סיבותיו הנפשיות? האם אפשר למנוע משבר כזה, או שמא גירושה של קהילה ממקומה כרוך בתהליכים נפשיים בלתי נמנעים, שמשמעותם ההכרחית היא טראומה קשה וקיטוב חברתי חריף?

על הטראומה:

 בתקופה שחלפה מאז ההתנתקות הוסטה תשומת הלב הציבורית לנושאים אחרים. לא היה נראה שנושא הגירוש מעורר התרגשות ממשית בציבוריות הישראלית.  כמובן, מלבד אצל המגורשים עצמם. אלה נותרו פגועים וכואבים, מסוגרים בתוך עצמם, בתחושה של ניכור קשה מצד החברה הישראלית ובזעמם עליה. גם  לאחר שנה ויותר אין תחושה של פיוס. את סיפורי הפגיעה הנפשית, ששיאם במקרי האשפוז הפסיכיאטרי או בסיפורי הגירושין למיניהם, הם מצניעים בתוך עצמם, מספרים עליהם איש לרעהו  וממעטים לשתף בכך זרים שלא עברו עמם את המשבר.  נוצרה חברה בתוך חברה, ותחושה של ניכור קשה בין השתיים.

קשה להעריך באופן מדויק את נתוני התחלואה הנפשית בקרב המגורשים. אפשר לציין מחקר חשוב שפורסם לאחרונה ע"י צוות חוקרים של אוניברסיטת חיפה, ובדק את ההשפעות הנפשיות  של ההתנתקות על המתיישבים ערב הפינוי. מסתבר כי עוד בטרם גורשו בפועל התגלו אצל 27.6 אחוזים מתוכם תסמונות פוסט טראומטיות, ואצל 42.5 תסמינים דכאוניים ברמת חומרה בינונית- גבוהה (ניסים-קנטי ואחרים, ע' 3). בחינה לעומק של הסימפטומים גילתה סיוטים חוזרים ונשנים אצל 54 אחוזים מהם, נדודי שינה אצל 42%, קשיי ריכוז וזיכרון אצל 46%, דכדוך או חוסר תקווה אצל 70% ואצל 9% אף מחשבות אובדניות. החוקרים מסכמים: "עוד בטרם ביצוע ההתנתקות בפועל, השפעותיה הפסיכולוגיות על המתיישבים היו חמורות ומרחיקות לכת" (שם, ע' 5).  לגבי המצב שלאחר הגירוש, טרם פורסמו נתונים בעלי תוקף סטטיסטי. משרד החינוך, למשל, לא ערך עדיין מחקר לגבי מצבם של התלמידים בקרב המגורשים- אפילו לא על השפעת הגירוש על הישגיהם הלימודיים, וודאי שלא לגבי מצבם הנפשי. כדאי לציין כי משרד החינוך עושה לא פעם מחקרים על התמודדות המערכת עם מצבים טראומטיים אחרים (קלינגמן, ע' 89), ואת אי עריכתם במקרה הזה צריך כנראה לשייך לאותה אווירה ציבורית עליה דיברתי קודם.  מחקרים  שנערכים בימים אלה  ע"י גופים פרטיים טרם פורסמו, אבל נתונים חלקיים כבר הוצגו בפורומים שונים. כך, למשל, בכנס מדעי של מכללת אריאל שנערך ב יוני 2007 הוצג מחקר שנערך ע"י ליאור אורן, ובו נמצאו  כ 41% מן נבדקים סובלים מתסמונת פוסט טראומטית. נתונים חלקיים נוספים פורסמו  בעיתונות או שנאספו ע"י גופי מתנדבים שונים, ואע"פ שחלקם סובלים מהטיות שונות יש בהם כדי להציג תמונה חיה על המצב בשטח.  

להלן חלק מהנתונים: ידוע על שבעה אשפוזים של בני נוער, שתפקדו באופן תקין לחלוטין לפני        הגירוש (הנזקים הנפשיים, 4 ). לפי העיתונות, כ 50 תיקי גירושין נפתחו במהלך  2006( לם, 2007)[2]. מאות ילדים מעל גיל 7- לפי הערכה כ 45% מילדי היישובים- חזרו להרטיב במיטה (הנזקים הנפשיים , 10). בנוסף נרשמות תופעות של חרדה, התקפי פאניקה למראה לובשי מדים למיניהם. ירידה דרסטית בלימודים, עליה בתופעות של שוטטות  מתבגרים, ערעור הסמכות ההורית, וכן תופעות של שימוש בסמים, שהיו שוליות מאד בקרב נוער ה"גוש".  סיכם את הנתונים  דר' יצחק קדמן באומרו " ..גם אם יש להם זכויות על הנייר, החיים שלהם הם חיי פליטים" (שם, 9).

בתחום מעט שונה, מחקר שנערך ע"י צוות חוקרים מבי"ח ברזילאי ולשכת הבריאות באשקלון, בהשתתפות דר' מיכאל גדלביץ', דר' מייקל הוארטה, דר' אלכס לבנטל ודר' שמעון שרף, , השווה נתונים ממרפאת נווה דקלים עם נתונים מקבילים ממרפאת ניצן (כמובן, מחקר כזה גם הוא בעייתי מבחינה מתודולוגית, שכן למרות החפיפה הרבה בין אוכלוסיית נווה דקלים לזו של ניצן, אין מדובר באוכלוסיות זהות). מסתבר שחלה עלייה משמעותית בתחלואה פיזית, בעיקר במחלות קשות: אחוז חולי הסרטן, למשל, כמעט הוכפל, מ0.61 ל1.08. עלייה נרשמה גם בהתקפי אסטמה, סכרת, מחלות לב שעלו מ0.9 ל1.69 אחוז, לחץ דם עודף שעלה מ 1.21 ל 2.07 אחוז. אצל 40 אחוזים  הופיעו בעיות בריאות שלא היו קיימות קודם. קשה למצוא גורם לא נפשי לעלייה הזו, ובפרט שחלק אחר מהמחקר מגלה כי כשליש מהנשאלים נצרכו לפגישות עם פסיכולוג, וכי נמצא אחוז גבוה של שימוש בתרופה אנטי פסיכוטית, פי 3 מהאחוז בכלל האוכלוסייה. (המחקר טרם פורסם רשמית, אולם הוצג בכנס של האיגוד האמריקני לבריאות הציבור, והפרטים המתוארים כאן הופיעו בעיתונות בכמה כלי תקשורת. (יסעור בית אור, YNET , 06-12-4)

ומעבר לתופעות הקיצוניות יחסית שתוארו, כל מי שנפגש עם המגורשים מכיר את התחושה האופפת אותם שמשהו מהם נשאר "שם", שחייהם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו לפני הגירוש. בריאיון שנערך עם מגורש מגן אור לאחר שנה לגירוש הוא העיד על עצמו: "הייתי אדם מאד נחמד, היום כבר ממש לא. אני עצבני מאד, אשתי עוד יותר. אין לנו סבלנות". על אביו סיפר בריאיון: "אבא היה חולה במשך שנים, אבל תכנית ההתנתקות גמרה אותו. הוא גר 19 שנים בנוה דקלים. היה איש חריף, עשיר בחכמת חיים. הוא לא היה צריך למות, אבל הכאב היה קשה מנשוא...שבועיים לפני הגירוש הוא נפטר, ואני שמח שלא היה צריך לראות את טורי החיילים ואת הגירוש במו עיניו". אשתו, הוא מספר, באותו מצב: "בכל יום היא חוזרת הביתה ואומרת: לא הצלחתי לעשות היום כלום. סתם בהיתי במחשב". כל זה, הוא מסכם, נובע מתחושת האבל. גולדקלינג, נקודה, גליון 292. ע' 24).  מדובר דווקא באדם שהצליח לשקם את עצמו, יחסית. הוא ואשתו מצאו עבודה,  והם גרים בקהילה שהם מחבבים,  בדירה משלהם. בעבודתי הטיפולית עם מגורשים אני נתקל לעיתים קרובות בתגובות דומות, ואף קשות יותר, שכן ברוב המקרים מדובר באנשים שטרם שוקמו מבחינת מגורים, תעסוקה, או שמצאו תעסוקה שאינה מבטאת את כישוריהם ומאווייהם.

מאלף להשוות את תגובותיהם של מגורשים לתגובות המוכרות לנו היטב מעבודה עם מטופלים פוסט טראומטיים אחרים, כמו כאלה הסובלים מתגובת קרב או מנפגעות אונס. ג'ודית לואיס הרמן כותבת: "זמן רב אחרי האירוע  מרגישים נפגעי טראומה רבים שמשהו מת בהם. המיוסרים שבהם מייחלים למות..." (הרמן, ע' 70). היא מצטטת מחקר המראה את עמידותן של תחושות כאלה גם 9 שנים אחרי האירוע הטראומטי.  בהקבלה לכך, אצטט כאן ממכתבו של אור קאופמן, דור שני בנצר חזני. קאופמן פרסם את מכתבו בעיתון נוער דתי, וכך הוא כותב:" שלשה מעגלים לו לאדם, ומשלושתם הוא נבנה. החיצוני ביותר הוא חבל ארץ, השני הוא מקום יישובו, והשלישי הוא החשוב מכולם- המקום שבו הוא לומד לחיות, צועד צעדים ראשונים, צופה בהוריו מגדלים את אחיו...בית ילדותו". ואז הוא עובר לתיאור הגירוש: "בתחילה הכעיסו, כשסגרו את הגוש, המעגל הראשון. אחר כך הכאיבו, כשסגרו את היישוב, המעגל השני. לבסוף הרגו אותי, כשהרסו את ביתי,,, המעגל השלישי......8000 יהודים לא גורשו מביתם. הם לא פונו. הם אפילו לא עברו דירה!! הם גם לא הושפלו לפני כולם. הם נרצחו!! נרצחו בדם קר. עכשיו אני לא בוכה. לא על הבית, לא על החברים שנשארו מאחור, לא על החיים שאבדו, לא על השנים שהתבגרנו בהן תוך שנה אחת, מהר מדי...כי איש מת אינו בוכה.... אני לא כותב יחידי. איתי כותבות עוד 8000 נשמות של טבוחים על קידוש ד'! כל אחד ואחד עובר זאת יומיום! אתה רואה אותו מחייך...הוא אפילו צוחק! אבל הוא לא באמת מרגיש ככה, כי בלבו הוא מת. הם הרי חזקים!! התגברתם כבר אחרי שנה, לא? ואני אומר...לא!" (קאופמן, עולם קטן. גיליון 84, חנוכה  תשס"ז). מניסיוני הטיפולי, דיבורים כאלה אינם מוגבלים למתבגרים, אם כי אולי ברוב המקרים אופן התבטאותם של מתבגרים הוא קשה ודרמטי יותר מזה של הוריהם.

עובדות אלה מראות שאכן חלה הרעה משמעותית במצבם הנפשי של מגורשי גוש קטיף.  האם זה היה חייב לקרות?  חשוב לזכור שלא מדובר באוכלוסייה "נורמטיבית", אלא בקבוצה חזקה  במיוחד ובעלת חוסן נפשי גבוה. מדובר באנשים שעברו תקופות קשות של מאבק על בתיהם. שספגו, לפי הערכותיהם של המתיישבים עצמם,  למעלה מ 6000 הפגזות מרגמה וקסאם, כמעט ללא תחלואה נפשית יוצאת דופן. בתוך המלחמה הצליחו לבנות קהילות מגובשות שעוררו את התפעלותם של גורמי בריאות הנפש שעבדו עמם.

עובדות אלה מעלות בעצמה רבה את שתי השאלות הבאות עמן אתמודד במאמר זה: מהו ההסבר הפסיכולוגי למשבר המתואר, והאם ניתן היה למנעו.

ניתוח פסיכולוגי של ההתנתקות והשלכותיה: 

אפתח בתיאור המסגרת התיאורטית שתשמש אותי לצורך הניתוח.

הגדרת הטראומה: אנשים הנקלעים לתנאים של לחץ נפשי קשה עלולים ללקות במה שמכונה "תסמונת דחק פוסט טראומטית" (PTSD). ספרי הלימוד בפסיכיאטרייה קובעים כי תסמונת זו מאפיינת אנשים שנתקלו במשבר בלתי צפוי, שבו חשו כי קיומם הפיזי (או לפחות שלמותם הגופנית) נמצאים בסכנה, בעוד שהכישורים שבידיהם אינם מספיקים כדי להתמודד עם הסכנה. משבר כזה מערער את ביטחונו הקיומי של העובר אותו, שכן ביטחון כזה נסמך על תחושה פנימית שיש לאדם אמצעים להתמודד עם אירועים קשים העלולים לקרות לו.  תחושה זו נבנית בעמל רב במהלך התפתחותו של האדם והיא הנפגעת ע"י המשבר הטראומטי (קלינגמן, 9). לתסמונת הפוסט טראומטית יכולים להיות סימנים מגוונים מאד, לעתים סותרים. החל משיתוק מדוכא, ועד להתפרצויות של אלימות בלתי מרוסנת. מסירוב להתייחס לאירועים שעברו ועד לחזרה כפייתית עד סיפור האירועים שהביאו למשבר. הצד השווה שבכל צורות התגובה הוא העובדה שבעקבות אירוע הדחק נעצרו חייו של האדם, תפקודו נפגע  וחווייתו כאילו נשארה "שם", חוזרת ומנסה לשווא להתמודד עם המשבר.

במציאות הטיפולית, העיסוק בנפגעי טראומה הוא אחד המצבים בהם אנחנו חשים, יותר מכפי שאנחנו חשים ברוב המצבים הטיפוליים, כי חיים שהיו יכולים  להיות טובים למדי פשוט התרסקו עקב פגיעה חיצונית. ג'ודית הרמן כותבת כי "זמן רב אחרי האירוע מרגישים נפגעי טראומה רבים שמשהו מת בהם. המיוסרים שבהם מייחלים למות"...(ממצאים שעלו) "ממחקר קהילתי על נפגעי פשע, בכללם מאה נשים שנאנסו. הזמן הממוצע שעבר מהאונס היה תשע שנים. החוקרים תיעדו רק בעיות נפשיות קשות ולא נתנו את הדעת על הרמות הדקות והחמקמקות יותר של סימפטומטולוגיה פוסט טראומטית. אבל אפילו בכלים הגסים האלה ניכרו היטב השפעותיה ההרסניות והמתמשכות של הטראומה. נפגעות אונס דיווחו על התמוטטויות עצבים, מחשבות התאבדות וניסיונות התאבדות יותר מכל קבוצה אחרת" (הרמן,  70). 

מגורשי קטיף לא עברו חוויה של איום על שלמותם הפיזית. המשבר שעברו נגע במישורי קיום הנוגעים   לביתם, לקהילה בה חיו, למעמדם החברתי והכלכלי, ועוד יותר מכך למשמעות חייהם ואמונותיהם. עם זאת, הסימפטומים עמם הם מתמודדים מאפיינים במקרים רבים את נפגעי הטראומה. אותה אי יכולת להינתק מן האירוע, מן הזיכרונות הטובים מחייהם הקודמים ומן הזכרונות הקשים של הגירוש עצמו. כמובן, לא אצל כולם התופעה מופיעה באותה עוצמה (גם בין חיילים שעברו קרבות קשים אפשר לראות את כל גווני הפגיעה, משכחה אדישה ועד תסמונות פוסט טראומטיות רבות עוצמה ). אולי כדאי להוסיף  כי ברשימת מצבי הלחץ של מילגרם, מקור הלחץ הנחשב לחמור ביותר הוא "אסונות קטסטרופליים מעשי ידי אדם" וביניהם הוא מציין, לצד מלחמות ועינויים, גם "עקירה והגליה למקום אחר" ( מצוטט אצל חורי, קלינגבורט וגילוץ, 2005)[3]. 

הספרות המקצועית יודעת לספר על  סיוטים שאינם מרפים, על דיכאונות שנמשכים למשכי זמן  שלא היו מוכרים לאדם הנדון, על קושי ליצור היכרויות חדשות, בתחושה שרק מי שהיה "שם" יכול להבין

מהו ההסבר הפסיכולוגי לתופעות כאלה?

משמעותו של סיפור: הפסיכולוגיה הנרטיבית, אחת מהאסכולות הפסיכולוגיות הזוכות לפריחה רבה בתקופתנו, טוענת כי חיינו הנפשיים נקבעים בראש ובראשונה ע"י המאמץ המתמיד של כל אדם לארגן את אירועי חייו כסיפור בעל משמעות ((White 2005[4]. כמובן, לכל אדם קרו דברים שונים בחייו, אלא שלא כל רצף מקרי של אירועים יוצר סיפור. סיפור פירושו רצף התפתחותי היוצר משמעות, מחבר בין העבר להווה ופותח אפשרויות לעתיד. לכל סיפור יש גם גיבור, היכול להתבונן בעברו ולומר : אלה תולדות חיי, העבר הזה הוא שלי, משום שאני הטבעתי בו את חותמי הייחודי, ומשתקפות בו מחשבות משלי, רגשות שהרגשתי, ערכים שפעלתי עבורם. גיבור הסיפור הוא גם מי שיכול להשקיף קדימה ולומר: זה העתיד שלי, ויש לי יכולת מסוימת (לעולם לא יכולת מוחלטת, כמובן) לעצבו לפי מחשבותיי, רגשותיי וערכי. עומר ואלון, בספרם החשוב על הסיפור הטיפולי, מציינים את שלושת הקריטריונים לסיפור חיים ראוי, שיכול אדם לחיות עמו בשלום: חייב אדם לחוש כי הסיפור הוא סיפורו שלו, במובן זה שהוא מזהה את עצמו בסיפור הזה (עומר ואלון,97,ע 134). הוא חייב לחוש כי הוא אכן גיבור הסיפור, במובן זה שיש לו יכולת להשפיע על מהלכו בהתאם לערכיו ולחזונו הייחודי (שם, 139), והוא חייב לחוש כי יש עתיד לסיפור הזה (שם, 141). חשוב לזכור כי יכולתו של אדם לספר את סיפור חייו היא חיונית לעצם הישרדותו הנפשית. בלעדיה, טוענים עומר ואלון, האדם חש את עצמו "כבורג במכונה...כסרח עודף של מישהו אחר, כחלש מכדי לדעת מה טוב עבורו, כעלוב מכדי שיוכל להשתפר, כמי שנתון לכוחם של דחפים עיוורים, כמי שנכנע לנורמות, כגרגר אבק..." (שם, 139). מן תחושה מצמיתה של אפסיות, חוסר ערך, ייאוש. חיינו הנפשיים כוללים מאבק מתמיד כנגד התחושה הזו[5].

כדאי לציין כי למרות שהפסיכולוגיה הנרטיבית נחשבת לאסכולה שונה, ואפילו מנוגדת, לתפיסות הפסיכואנליטיות, הרי שלפחות בנקודה אחת ממצאיה מתלכדים עם אלה של התפיסות פסיכודינמיות. היינץ קוהוט, למשל, אבי "פסיכולוגיית העצמי", קבע כי הצורך הנפשי הבסיסי שלנו הוא לבנות לנו מרכז פנימי של חוויה, שהוא מכנה אותו "עצמי" (Self). העצמי הוא מה שכל אחד מאתנו מכוון אליו כשהוא אומר "אני", וכשהוא רואה את עצמו כמרכז ייחודי של חוויה ושל פעילות. לכל אחד מאתנו, טוען קוהוט, יש "תחום פסיכולוגי שבו שאיפות, מטלות ואידיאלים יוצרים המשכיות בלתי שבירה המאפשרת פעילות יצירתית" ( 1977Khohut ע' 83). בלי להשתמש במושגים נרטיביים מפורשים נטען  כי העצמי הוא התחום הנפשי השואף לכך שחיינו יהיו בגדר המשכיות רציפה, משמעותית, שיש שלה עבר, עתיד ואידיאלים משלה... במקרה ששלמותה של חוויית העצמי מאוימת, עלול האדם לחוות חרדה כאילו עצם הישרדותו הנפשית עומדת בסימן שאלה (אופנהיימר. 41). אם המושג "הישרדות נפשית" אינו מובן די צרכו, אני מציע להיזכר בתיאורי הסימפטומים הטראומטיים כדי להמחיש מה פירושה של התערערות תחושת העצמי.

הקשר בין הסיפור האישי והקולקטיבי:  שתי האסכולות הפסיכולוגיות מסכימות ביניהן שעצם הקיום הנפשי תלוי ביכולת לבנות סיפור בעל משמעות.  אבל מהם התנאים בהם אנחנו מצליחים לבנות סיפור כזה? ברור שכמו בכל תחום גם כאן אין האדם יכול לברוא את עצמו יש מאין. כדי שסיפור אנושי יוכל להזין את הנפש, עליו להיות חלק מסיפור רחב יותר, כזה המאפיין חברה שלמה, שיש לה תרבות משלה. כבר בשנות ה 50 עמד על כך אריק אריקסון, שבתיאוריו את בניית הזהות האנושית (מושג שיש לו דמיון רב למושג הנרטיב) הראה  כי את "חומרי הגלם" לבניית אותה זהות לוקח הפרט מן התרבות בה הוא חי. אף אחד מאתנו אינו יכול לבנות לעצמו  סיפור חיים משמעותי במנותק מן ההקשר התרבותי בו הוא נמצא ( ( Erikson, 1950.

אפשר לצרף את מושגי פסיכולוגית העצמי לאלה של הפסיכולוגיה הנרטיבית, ולתפיסת הזהות של אריקסון ולומר שכאשר אדם ניגש לבנות את סיפורו העצמי, הוא משתדל לבנותו כך שיהיה זה סיפור בעל משמעות ושבו ימצא האדם את עצמו כפועל למען חזון בעל ערך. אבל את מושגי המשמעות והערך הוא חייב לקחת מתרבותו- אף אחד אינו ממציא אותם בעצמו, וגם כאשר אנחנו מבקרים את תרבותנו, או חורגים מגבולותיה במידה זו או אחרת, אנחנו עושים זאת על הבסיס שהיא עצמה נתנה בידנו. נובע מכאן שמצב בו מתערערת יכולתה של תרבות להעניק משמעות, הוא מצב בו אין לאדם יכולת לשמור על יציבותו של העצמי, או לבנות לעצמו סיפור בעל משמעות ועתיד, ולראות בו את סיפורו שלו. הווה אומר, הפרט החי במציאות בה נשברות הנחות היסוד של תרבותו, אינו מצליח לבנות לעצמו נרטיב ראוי, ותחושת העצמי שלו מתערערת. דוגמא מובהקת לכלל הזה הוא משבר התרבות שעברו רבים מאלו שעלו לארץ מארצות בעלות תרבות לא מערבית, והמשברים הנפשיים שנגרמו להם עקב כך. לא ארחיב בדוגמא זו, קצת משום שהדברים ידועים היטב, ויותר משום שהמאמר הנוכחי בא להציג דוגמא לא פחות קשה לכלל המדובר.

הטראומה כשבר נרטיבי: קל להמשיג את הטראומה הנפשית במונחיה של הפסיכולוגיה הנרטיבית. אירוע משברי הוא אירוע שאינו מאפשר לאדם שחווה אותו לשבץ אותו במסגרת של סיפור בעל משמעות. כאשר המציאות מתנהגת בניגוד לכל קוד המוכר לאדם, כאשר אין לאדם אפשרות לפעול להגשמת מטרותיו, והוא חווה את עצמו כחסר אונים ונטול משמעות, חוויית העצמי שלו מתערערת. באותה מידה, כאשר התנהגותו שלו נתפסת אצלו כמנוגדת לדרך בה הוא מכיר את עצמו, וכאשר מתערערת תפיסתו העצמית כאדם בעל ערך ויכולת התמודדות, סיפור חייו מתנפץ. "על סיפור מנופץ" כותבים עומר ואלון "אי אפשר לומר: זהו הסיפור שלי, אני הוא גיבורו של הסיפור, ובסיפור הזה יש עתיד. אנו סבורים שהתחושה החריפה ביותר של שבר טראומטי תורגש באותם מקומות בסיפור שבהם הופרו שלושת התנאים של המשמעות" (עומר ואלון, 97, ע' 146).

לכן, כותבים עומר ואלון, בהתמודדות עם מצבי משבר המטרה המרכזית היא לשקם את יכולתו של האדם לבנות לעצמו ספור חיים. סיפור זה חייב להיות המשכי לסיפור שנקטע, לאפשר לאדם לחוש כי חייו הם סיפור משמעותי אחד  שהאירוע הטראומטי הוא פרק מפרקיו, גם אם פרק קשה ומתסכל. אדרבה, לא פעם פרקים כאלה הם העושים את הסיפור למוצלח במיוחד! קודם כל עלינו לכוון את המאמץ הניהולי והטיפולי "לשימור הרציפויות השונות או להחזרתן על כנן: הרציפות התפקודית, רציפות הזהות והרציפות הבינאישית" (עומר ואלון,94 . ע' 21).  הווה אומר, עלינו לעזור לאדם  לחזור לתפקוד קרוב ככל  שאפשר לתפקוד שקדם לטראומה: למקצועו, לחבריו וקהילתו, ללימודיו ולתחומי העניין שלו. זוהי ביסודה התפיסה שהנחתה את בניית מערך הטיפול הצבאי בתגובות קרב כמאמץ להחזיר את החייל ליחידתו במהירות האפשרית, על פי "עקרונות סולומון": קרבה מיידית בין מקום הטיפול למקום הקרב, מיידיות הטיפול וציפייה מפורשת לחזרה לתפקוד (קלינגמן, 26).אם אין בידינו לעשות כן, עלינו לעזור לו לפרש את מהלך האירועים באופן שיצור משמעות, שיותיר אותו כסיפור בעל משמעות, לפי הקריטריונים שראינו. מרדכי רוטנברג מדבר במקרים כאלה על הצורך ב"רה ביוגרפיה" (שהוא מכנה לפעמים "הלחנה מחדש", או "שלחון"), שמשמעותו "קריאה מחדש של העבר באמצעות משקפיים חדשים...דיאלוג בין עבר, הווה ועתיד מקל על ארגונם מחדש של תנאים מנוגדים לכאורה ושל מצבים באמצעות פירושים נבחרים ויצירתיים של אירועי העבר כך שיתאימו לשאיפות העתיד...מתוך הנחה מרכזית ש"זהות רצופה" הכוללת את כל תקופותיו של האדם חיונית לבריאותו" (יחזקאל, ע' 13). תלמידתו איילה יחזקאל, גילתה במחקרה כי גם במקרה של הטראומה הקשה מכל- הווה אומר, בקרב ניצולי השואה- אלה שהצליחו לחזור ולספר לעצמם את סיפורם באופן בונה הצליחו גם להשתקם באופן מוצלח יותר.

אם נצרף את ההסבר הנרטיבי לטראומה לקשר שראינו בין הסיפור האישי והקולקטיבי, קל להבין את המשבר האישי שעוברים אנשים שעולמם התרבותי נחרב מסיבה כזו או אחרת. אריקסון מתאר בספרו המוזכר מחקרים אנתרופולוגיים שערך בקרב האינדיאנים של שבט הסיו. הוא מראה כי לאחר שנגזלו מהם המרחבים שנתנו משמעות לאורח חייהם, התקשו רבים מבני הנוער שלהם במשימה הנורמטיבית של בניית זהות אישית. 

הטיפול בטראומה: מן העקרונות הכלליים האלה נובעים כללי הטיפול במצבים העלולים להפוך טראומטיים. קודם כל, משתדלים להשאירו ככל שרק ניתן בסביבתו הטבעית, סמוך לקהילתו ולחבריו. כמו כן משתדלים להשאיר בידיו רמה גבוהה ככל האפשר של אחריות לגורלו, הן מבחינה מעשית- תפקודית והן מבחינת נטילת החלטות (במצבים קשים במיוחד, פגוע הטראומה מתקשה להחליט אפילו החלטות פשוטות מאד, וצריך לתמוך בו – בלי לוותר על ההנחיה התקיפה שעליו להיות אקטיבי במידה המתאפשרת לו לפי מצבו).  אולי החשוב מכל, עלינו לעזור לו להגדיר מחדש את מצבו במונחים המאפשרים לו לחוש את עצמו כמי שסיפור חייו הוא בעל משמעות וערך, ובמיוחד בעל עתיד. ראינו כבר כי בנייה של סיפור כזה היא אפשרית רק במסגרת של מיתוס תרבותי שהוא בעל משמעות עבור הפרט המדובר. במקרים בהם המציאות באמת מערערת את השקפת העולם התרבותית עליה נסמך אותו סיפור חיים, יש לאפשר לאדם לבחון את תפיסותיו באופן שלא יגרום זעזוע פתאומי וחריף לתחושת העצמי שלו. כל כללים האלה מיושמים בהרחבה בטיפול במצבי טראומה שונים, כמו תגובות קרב וכדומה. חשוב לזכור כי הנפש האנושית היא, בדרך כלל, בריאה ביסודה, והחיפוש אחרי סיפור חיים שיש בו עתיד ומקורות משמעות ועצמה הוא תהליך טבעי שעלינו לאפשר לו להתרחש באופן ספונטני ולא לכפות אותו "מבחוץ" באופן מלאכותי ׁ(Antonovsky 1987).

במקרה שאדם אינו מצליח לבנות מחדש את אותן "רציפויות" ואף אינו מצליח בבניית "רה ביוגרפיה" מוצלחת, נוצרת סכנה של קיבוע הטראומה, והופעת תסמונת PTSD, שסימניה הקשים יכולים להיות ליקוי אישיותי וצמצום תחומי הפעילות לעומת האישיות שלפני המשבר, לפעמים בלוויית פגיעה בקשרים בינאישיים, קשיי שינה, נטייה לרוגזנות וכו' (נוי, ע' 38). הסיבה לכך היא כי עם הזמן נוצר "סיפור חיים" חדש, שבו האדם רואה את עצמו כחסר אונים, חסר ביטחון וכד', וסיפור החיים המועיל שהיה לו מתחלף בעקבות הטראומה בסיפור חדש וקשה, סיפור של כישלון. לעתים האדם נאחז בעצמה רבה בסיפור הכישלון שאימץ לו, קצת משום שעדיף סיפור חיים כלשהו על מצב כאוטי ומבולבל. צריך אופי חזק במיוחד כדי להימנע מן הדינמיקה ההרסנית הזו.  גם בעלי האופי החזק מצליחים לשמור על תחושת העצמי רק תוך שימוש במכלול של "מנגנוני הגנה" פסיכולוגיים.  מנגנונים כאלה, העלולים להיות בסיס לנוירוזות בזמנים רגילים, הם לפעמים החיץ היחידי שבין האדם לבין תסמונת פוסט טראומטית קשה, ויש לראותם דווקא כסימנים להתמודדות נפשית בריאה.

 אתמקד כאן בשני מנגנונים רלוונטיים במיוחד לעניינינו. הראשון הוא הכחשה, הנחשבת לתגובה בריאה לגמרי בשלב הראשון של ההתמודדות (קלינגמן, 27). תגובה זו תוארה ברגישות ע"י רוזנהיים בהתייחסו לאבל: "נפשו של אדם נוטה לסרב לכאוב, ולכן אין היא ממהרת לקבל למודעותה עובדות קשות. התגובה השכיחה ביותר לבשורה על מותו של אדם היא ההתרסה "לא יכול להיות". אמירה כזו ...נובעת מהכחשה זמנית, או השהיה, של קבלת המציאות. השומע אינו מוכן לקלוט את העובדה הנוראה בהכרתו, והוא דבק בתקווה סמויה שהמידע אינו סופי...יש לכבד התגוננות קצרה כזו, ולאפשר לה להתקיים עד שלא תהיה דרושה יותר לאבל, עד שהוא יהיה מסוגל "להפנים את אשר אירע בלא שיכרע תחת הכאב המעיק, ויוכל לומר לעצמו "זה הדבר אשר קרה, וזוהי משמעות המקרה עבורי" (רוזנהיים, ע' 182).

מנגנון הגנה אחר הוא הפיצול. מנגנון זה תואר ע"י מלאני קליין ( (Klein 1946, והוא כולל סירוב פנימי לראות מורכבות כלשהי במציאות. העולם מתחלק בחדות לבני אור- אלה המחזיקים בערכים ה"נכונים", המשולבים בנרטיב המותקף, ובני חושך שהם כל אלה המתקיפים אותו. חשיבותו של מנגנון זה היא בכך שהוא מספק פשר מסוים גם למצב של כישלון: הפסדנו, אבל אנחנו עדיין נאבקים על מטרה צודקת, ולמאבק כזה וודאי שיש משמעות רבה.

לאור התובנות האלה  אנסה לתאר את משמעותם הנפשית של מהלכי תכנית ההתנתקות, ולבחון את השאלות שהצבתי לעצמי בראשית דברי.

ניתוח פסיכולוגי של אירועי ההתנתקות:

סיפור גוש קטיף בטרם הגירוש: גוש קטיף היה קהילייה מגוונת. הן המגורשים עצמם והן אנשים מן החוץ עמם שוחחתי דברו על הגוש כעל מקום בו התרחשה אינטגרציה אמיתית ומלאה בין שכבות אוכלוסייה שונות לגמרי: תלמידי חכמים ובני ישיבות, רובם מתלמידי הרב קוק, אנשי מקצועות חופשיים, חקלאים ואנשי עמל. הגוש כלל רוב דתי ומיעוט חילוני גדול, קבוצה גדולה של ילידי הארץ עם צרוף מורכב של עולים ממקומות שונים בעולם. הצירוף המסובך הזה הצליח להתגבש לקהילות מגובשות שהיוו מערכות תמיכה חזקות בתקופת המאבק בהפגזות הפלסטיניות. לדעתי האידיאולוגיה המגובשת ששלטה בגוש הייתה אחד ממקורות הצלחתו החברתית.

נותני הטון האידיאולוגי בגוש היו, כאמור, תלמידי הרב קוק. האידיאולוגיה המדוברת היא האידיאולוגיה שמקורה בגוש אמונים. זו הייתה דומיננטית ומשפיעה בחיי היומיום של תושביו, ושולבה בנרטיב הפנימי שלהם, איש איש בדרכו. אנסה לתמצת כאן כמה מיסודותיה, שלדעתי השפיעו על התנהלות המאבק בתקופת ההתנתקות, ועקבותיה ניכרים  במשבר הנפשי העובר היום על רבים מן המגורשים.

היסוד המרכזי הוא האמונה במשמעותה המטא- היסטורית של הציונות. מבחינתו של הרב צבי יהודה קוק שהיה האידיאולוג של גוש אמונים, אין כל ספק שאנחנו מצויים כיום בימות המשיח: "ימות המשיח הם עניין פרקטי מעשי: החזרת המלכות ליושנה, השתחררות משעבוד מלכויות, שברון עול הגויים מעל צוארנו..." (פרקי משיח,  1 ). וביתר בהירות: " אנחנו עומדים בשלב מדיני ממלכתי צבאי חקלאי, אבל של הדבר הזה  (הדגשה במקור, ב.כ.), של ימות המשיח. ימות המשיח מתחילים בדבר נגלה, בקץ המגולה ומסתיימים בעניינים נסתרים כתחיית המתים" (שם).  כל המתרחש בתקופתנו הוא חלק מן המהלך הכולל הזה: "ככל שדבר גדול יותר, יותר הוא מסובך...מהלך גאולתנו הוא עובדה היסטורית במידה ענקית, וכל מה שמופיע בניגוד למהלך הזה אינו אלא עיכוב זמני...כל ההפרעות אינן אלא בדברים קטנוניים שאין להם שום ערך קיים במהלך ההיסטורי הענק הזה" (שם, 29).  חשוב להדגיש כי מדובר בתפיסת עולם כוללת, שמשמעותה משתרעת הרבה מעבר ללאומיות במובנה הצר: "הלאומיות שלנו היא לאומיות קוסמופוליטית" (שיחות הרב צבי יהודה, על ספר אורות. ע' 83). כל המהלך הזה, טוען הרב, אפשרי רק בארץ ישראל, והוא מסביר זאת בביטויים פיוטיים רבי עצמה: "ארץ ישראל היא חיים, היא ארץ חיינו, חיים של כלל ישראל. ארץ ישראל היא ארץ של כלל ישראל החי, אשר חיוניותו מתגלה בזאת הארץ" (שיבת ציון, 4). "חיוניות" זו מתגלה בכל מקום בארץ ישראל, ובמיוחד כאשר ישראל שולטים בכל רחבי הארץ. מכאן המסקנה המתבקשת: "אין שום אדם שהוא רשאי לעשות ויתורים טריטוריאליים על הארץ הזאת" (התיישבות, 3). שני יסודות אידיאולוגיים מובלעים כאן, האחד הוא קידוש הממלכתיות היהודית בארץ, והאחר הוא האמונה בצורך המוחלט להיאבק על שלמותה שלאף אחד- גם לא לממלכת ישראל המתחדשת, עם כל קדושתה- אין רשות להתפשר עליה. בהמשך נראה איך גירוש קטיף עימת את שני היסודות הללו זה עם זה, באופן טראגי.

אבל התמונה לא תהיה שלמה אם נתייחס רק לאידיאולוגיה ולא ליחס המורכב שבינה לבין הנרטיב הקונסנסואלי שרווח בציבור הרחב. יחס זה לא היה סטטי, כמובן. בראשית הופעתה של האידיאולוגיה הגוש- אמונית, לשונו האידיאולוגית לא נראתה חריגה על רקע הנרטיב המרכזי של החברה הישראלית כפי ש/היא נראית היום. החברה הישראלית ראתה את עצמה כחברה לוחמת, מאמינה בצדקתה, ובונה את עצמה בתנאים קשים למרות התקפות קשות מצד אויביה.  זה היה אז הנרטיב המרכזי של החברה הציונית. הנרטיב המתנחלי בנה את עצמו כנרטיב המשכי למערכת האידיאולוגית הציונית הכללית של אז, כאילו כל עניינו בהוספת ממד אמוני ורוחני לאידיאולוגיה הקיימת. ההתלהבות שבה קבלו רבים מבני ההתיישבות העובדת הישנה (כמו אנשי "חוג עין וורד" ודומיהם) את גוש אמונים הוסיפה לתחושה הזו. אולי ההכחשה הראשונית של המתיישבים הייתה בסירובם להבין את השתנות הנרטיב המרכזי של הציבור הישראלי. האמונה הרווחת הייתה כי מתנגדיהם הפוליטיים מייצגים מיעוט רועש שהשתלט איכשהו על כלי התקשורת. אין ספק שאמונה זו הייתה בין הגורמים לתדהמה שאחזה במתיישבים לנוכח הופעתה של תכנית ההתנתקות, ולתחושתם שאפשר לשנות את רוע הגזרה פשוט ע"י "הפחת רוח" בעם, שמן הסתם ממילא היה דוחה אותה אילולי נשטף מוחו ע"י התקשורת העוינת. המאבק על גוש קטיף נתפס כפרק אחד במאבק ארוך וחשוב פי כמה, על רוחו של העם כולו. במידה רבה, לגבי רבים, היו תוצאותיו מבחן לעצם תפיסת עולמם. אמנם מבחינה אידיאולוגית אין מדובר רק באנשי הגוש עצמם, אבל רק מבחינתם היה השילוב בין האובדן האישי והאידיאולוגי כל כך  חריף, ותוצאותיו האישיות  כה קשות[6].

המבחן הראשון היה בתקופת האינתיפאדה, שבה  עמד הגוש בהתקפות קשות, ירי על צירי תנועה,  ירי מרגמות ועוד. כל אלה יצרו  מצבים של לחץ קשה, שאילץ את המתיישבים להשתמש בכל המשאבים הנפשיים הזמינים להם. מולי להד, מומחה חשוב בתחום ההתמודדות עם מצבי משבר, מסביר כי במצבים כאלה התגובה הנכונה ביותר היא חיזוק אופני ההתמודדות הטבעיים העומדים לרשות האדם או הקבוצה. בחברה בעלת עצמה אידיאולוגית חזקה כל כך מדובר, בראש ובראשונה, בהצמדות חזקה יותר לאידיאולוגיה ממנה היא שואבת כוח. חלק מן ההסבר האידיאולוגי שרווח בין המתיישבים הייתה  הטענה  שהם מהווים שכפ"ץ מאחוריו נמצאת מדינת ישראל כולה, וסובלים את ההתקפה המיועדת לכלל ישראל. אפשר להתווכח על נכונות הטענה הזאת, ולתהות אם האירועים שחלפו מאז הוכיחו או הפריכו את אמיתותה, אבל קשה להתווכח על המשמעות הכבירה שטענה זו נתנה למצוקתם של המתיישבים. כמיוחס לניטשה: מי שיש לו למה, יכול לסבול כל איך".

מקור אחר של עצמה נפשית שהתחזק באותה תקופה היה  הקהילתיות. המחקר מוכיח שאנשים הנמצאים במצבי מצוקה נסמכים זה על זה, ומתקשים להיעזר באחרים שלא עברו חוויות דומות לשלהם. ספרי ההדרכה לעוסקים בטיפול במצבי משבר מדגישים תמיד כי "מבחינת המתערב במשבר, אחת הפעולות החשובות שניתן לעשות היא לכנס סביב האדם במצוקה את המשפחה המיידית והמורחבת (מערכת התמיכה הטבעית) או אנשים שהיו במצב  דומה בעבר (מערכת תמיכה מאורגנת). הרגלי התכנסות כזו בעת מצוקה הם אוניברסליים" (קלינגמן, ע' 11). כמובן שאין מדובר במשפחה דווקא: "מערכות תמיכה הן קבוצות המקיימות קשרים מתמשכים, המסייעים להגן על שלמותו הגופנית והנפשית של אדם. משפחה קרובה, משפחה מורחבת, חברים, שכנים, קבוצות התייחסות חברתית, קבוצת התייחסות מקצועית, התאגדויות או אגודות מקצועיות, סוכנים מתוך הקהילה (רב, מזכיר מועצה, מזכיר קיבוץ וכו')" (שם). הכלל הזה מוכר בפסיכולוגיה של תגובות קרב, ואחד הכללים החשובים בטיפול בהן הוא שמירה בכל מחיר על לכידותה של יחידה שעברה אירוע קרב. כלל זה מוגדר ככלל מניעתי חשוב, שהשמירה עליו עשויה לצמצם את התחלואה (נוי,ע' 28), ולא פחות מכך כלל טיפולי, שאי כיבודו עלול לגרום לקיבוע המצב הפוסט טראומטי (שם, ע' 32). באותה מידה, מסתבר, הוא נכון גם למתיישבים שעברו חוויות דומות של מתח, שכול והתקפות מהן יצאו בנס. שתי התגובות שנסקרו, חיזוק הממד האידיאולוגי וחיזוק הקהילתיות, מהוות ראייה לחוסן הנפשי של המתיישבים, שנקטו באופן ספונטני בכלי התמודדות יעילים (ביליג, 2006)[7].

תקופת ביצוע התכנית:  כל זה מהווה רקע להבנת הטראומה של הגירוש.  בדצמבר 2003 נדהמו המתיישבים לשמוע את ראש הממשלה שרובם הצביעו עבורו מצהיר בכנס הרצליה על נסיגה רבתי של ישראל מכל רצועת עזה. מכאן החלו העניינים להתגלגל במהירות: בפברואר 2004 דיבר שרון בריאיון עיתונאי  על "העתקת 17 יישובים, על 7500 תושביהם, מרצועת עזה לשטח ישראל". לאחר כחודש הוחלט על משאל מתפקדי הליכוד, ותושבי הגוש נרתמו למאמץ הסברתי בקרב משתתפי המשאל. במאי נערך המשאל, ותכנית ההתנתקות הובסה ברוב עצום.  בכל זאת ביוני החליטה הממשלה על אישור התכנית. באוקטובר אושרה התכנית בכנסת, והחלה פעילות מקיפה של מחאה ציבורית, שכללה הפגנות של רבבות, ואף מעשים אלימים של קבוצות קטנות ( שנענו לא פעם באלימות משטרתית קשה). ההתנתקות עצמה התרחשה באוגוסט 2005. תוך פחות משבוע נעקרו כ 8000 איש מבתיהם. כלומר, בין אישור התוכנית בכנסת (שרק אז, יש לזכור, היא הפכה למדיניות רשמית של מדינת ישראל) לבין ביצועה עברה פחות משנה. אפילו לתהליך אבל רגיל אין זה זמן מספיק.

קצב האירועים המתואר הוא בעל משמעות פסיכולוגית רבה.  החל מפרסום התכנית עמדו המתיישבים בלחץ נפשי כפול: מצד אחד נמשכו התקפות הקסאמים ונדרשו המשאבים הנפשיים המרובים שחייבו אותם להמשיך ולהיאחז באידיאולוגיה,  בקהילה ובעשייה החקלאית המצליחה, ומצד שני עלה איום על אותם משאבים עצמם. הקהילה, החקלאות, הבית- וכמובן, האידיאולוגיה. המדינה שהם סברו כי הם מוסרים את נפשם על הגנתה פנתה להם עורף. "עם ישראל" שהיה מקודש להם כישות מטאפיזית עמד פתאום מולם כאויב. צה"ל, שהם ראו את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנו- גם כאזרחים-  נשלח להרוס את בתיהם. מגורשים רבים ציינו באזני בכאב את תחושת הבגידה מצד החיילים שהם טיפחו בהשקעה רבה, ארחו, הביאו אוכל למוצבים וכד'- ואותם חיילים באים אליהם עכשיו כאויבים! גם העובדה ששרון, "אבי ההתיישבות" הפך פתאום להורס מפעלם הייתה חלק משמעותי מן ההלם (בתקופה שלפני ההתנתקות שמעתי מספר פעמים סיפורים אישיים של מתיישבים שטענו כי לאחר פינוי ימית היה זה שרון עצמו שביקש מהם אישית לעבור מימית לאלי סיני, ולא למרכז הארץ). 

מבחינה אידיאולוגית נפער פתאום פער בין שני היסודות האידיאולוגיים  של תנועת ההתנחלות: הערך המקודש של הדבקות בארץ עמד מול ערך ה"ממלכתיות" המקודש לא פחות. כתוצאה מכך החל  דיון פנימי סוער בעולם הדתי לאומי כולו על היחס למדינה ולסמליה, ורבנים שונים עמדו משני צדדיו של המתרס המאולתר שנוצר פתאום: האם אפשר לקדש את המדינה גם כשהיא עושה מעשים הנראים לנו מתועבים, כמו עקירה יהודים מאדמתם, או שמא במצבים כאלה חייבים להתנגד לה במלוא הכוח, בשם האידיאלים שהיא הפסיקה לבטא. דיון כזה הוא בלתי נמנע, ולדעתי גם מבורך ביסודו, אבל מטבע הדברים גם הוא תרם תרומה לתחושת הבלבול, ופגע בדרכו ביכולת לגבש סיפור אלטרנטיבי  ומעניק משמעות. המשמעות  הפסיכולוגית של הבלבול הזה הייתה שהמשאב הנפשי המרכזי שעליו יכלו להיסמך בתקופת המאבק בקסאמים שוב לא יכול היה לעמוד לרשותם באותה עצמה שהיו זקוקים לה.

מכאן ניתן להבין את עצמת ההכחשה- שכן אין ספק שחלק גדול מן המתיישבים נקט בעמדה נפשית של הכחשה. רבנים ואנשי מקצוע שעבדו בסיוע למגורשים בזמן הגירוש עצמו ספרו על תושבים שהאמינו עד לרגע האחרון ממש שמשהו יקרה ברגע האחרון והגירוש לא יצא לפועל. אמנם עזרו להם בכך רבנים שהצהירו "היה לא תהיה". דוגמא מאלפת להכחשה זו מספק בחור ישיבה המצוטט בספר "ימים כתומים", המספר: " בישיבה הרב טל אמר שמבחן האמונה עכשיו הוא המבחן, בה"א הידיעה. אף אחד לא הבטיח לנו, וגם "היה לא תהיה" זו לא הבטחה. זה עניין של "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". אז אנחנו מתפללים שהצדיקים שבדורנו גוזרים, ושהקדוש ברוך הוא יקיים" (מאיר ורהב מאיר, ע' 213). דברי הרב טל מכילים בתוכם את ההסתייגויות הנדרשות ("אף אחד לא הבטיח לנו"), אבל מה שהתושבים ציפו לשמוע, ובאותה תקופה היו זקוקים לו באמת, היה דווקא ההבטחה שכל רע לא יאונה להם, ולא הסתייגויותיה. אותו בחור ישיבה עצמו נשאל " איך דמיינת שהרב טל יתנהג בזמן הפינוי?" וענה "לא דמיינתי את זמן הפינוי...אפילו היום אני לא מדמיין את זה....מישהו בישיבה אמר לי כמה ימים לפני, שהוא מאד חושש שזה יכול לקרות בסוף. אמרתי שאין מה לחשוש, הנה, כולם יושבים ולומדים כרגיל, אז יבואו ויוציאו אותם?" (שם, 216). כזכור,  רבנים כמו הרב טל ואחרים היו המקור המרכזי לתעצומות נפש בתקופת הקסאמים.

 המתיישבים הועמדו בפני מצב בלתי אפשרי מבחינה פסיכולוגית. היה עליהם להלחם על ביתם, בכל הדרכים המקובלות במדינה דמוקרטית, להקדיש לאותו מאבק  את כל משאביהם הנפשיים הקיימים, כולל האידיאולוגיה המגובשת שלהם, הגיבוש הקהילתי והחברתי ועוד (וכל זה, כאמור, בלוח זמנים לא סביר מבחינה נפשית). מאבק כזה עומד בסתירה כמעט מפורשת לחיפוש אחרי נרטיב אלטרנטיבי, כשם שצבא הנמצא בעיצומו של מאבק אינו מגבש לעצמו הסברים לתבוסה אפשרית. ההכחשה, ההימלטות לאמונה ש"היה לא תהיה" הייתה כמעט בלתי נמנעת. ועם זאת, חשוב לציין כי לצד ההכחשה היו גילויים רבים של התמודדות נפשית בריאה, כפי שמעידים אנשי מקצוע שהגיעו לגוש בתקופה הנדונה. "פגשנו ציבור הורים בעל כוחות עצומים. ציבור אציל, אשר היה נחוש לא להיגרר לאלימות ולא ליפול ברוחו. הורים שיידעו כיצד להכיל את ילדיהם ואת משפחותיהם למרות סערת הרגשות האישית הבלתי פוסקת שלה היו נתונים. ברוב המקרים, השאלות שהם חשפו העידו על תהליך התמודדות בריא, והיה נדרש בעיקר אישור להורים שהם פועלים בדרך נכונה..." (גודמן, 2005).

כמובן שההכחשה הפכה לבלתי אפשרית לאחר שההתנתקות יצאה אל הפועל, ואת מקומה תפסה התחושה שמשהו היה לקוי בשורש האידיאולוגיה. הרב יניב חניא הוא  אחד מהרבנים שביטאו את המבוכה האידיאולוגית שנוצרה בעקבות ההתנתקות. במאמר חשוב כתב הרב חניא: "..ילמדונו רבותינו, רבני הציונות הדתית. הקשיבו לשאלותינו ובבקשה מכם, אל תשלפו את התשובות הרגילות, כי המצב אינו רגיל כלל....למדתם אותנו, רבותינו, שמסירות הנפש של חיילי הצבא היא סימן לגאולה- ראינו שאת אותה מסירות נפש, אותה דבקות במטרה, החייל העברי מפנה לעקירה. האם זו לא ,מסירות נפש" עקרה? למדתם אותנו, רבותינו, שהחוק קדוש, שחוקי המדינה הם סמל של אור לעולמות כולם- והיום מוכתם ספר החוקים בחוקי הגירוש והמהלומה...שיננו שוב ושוב שהעם מחפש עומק, שבסופו של דבר כולם יתחברו לאמת, שהאור סופו לגרש את החושך. והנה...מי מגרש את מי?....אנחנו כואבים ודווים. הולכים אנו בתלם לא חרוש, שנואים מכאן ומכאן. בנינו ובנותינו נמקים בבית הכלא, חיילנו מכים ואין לאל ידינו...למדונו רבותינו, כי אתם תקוותנו היחידה- אין בלתה" ( חניא, "מעיני הישועה", ד' אב תשס"ו).

במקרים רבים, המורכבות האידיאולוגית התחלפה בתפיסה של שחור ולבן. מניסיוני כמטפל  יכולתי לראות דוגמאות לא מעטות לכך. מגורשים לא מעטים עדיין חשים בקשר הבסיסי עם יתר חלקי העם, וכן עם המדינה וסמליה, אבל הקשר הזה רק מחריף את תחושת הפגיעה- באמת הגירוש קשה שבעתיים כשהוא נעשה ע"י אחיך, ע"י מי שאתה מאמין שנכון לך עמו עתיד משותף. אחרים נחרצים יותר, והתבטאויותיהם משקפות את מנגנון ה"פיצול" שתיארתי קודם (Klein,46). מגורש אחד אמר לי שמאז ההתנתקות דווקא קל לו יותר מבחינה  אידיאולוגית. פשוט התברר לו שהשמאל הוא "התגלות בחינת כוח הרשעה בעולם" קודם לא חשב כך, אבל עכשיו הכל ברור. לא קשה לזהות כאן את מנגנון הפיצול שהסברתי קודם. כמובן, ברוב המקרים הפיצול הנפשי יוצר בעיות משלו. בחור בשנות העשרים לחייו מסרב להעלות חיילים למכוניתו. אבל הוא מתייסר על כך- תמיד, כשהיה בגוש היה נוסע כל ערב שבת למוצבים ומחלק עוגות, תומך ומעודד את החיילים. היום כשהוא רואה חייל הוא שואל את עצמו בכאב אם הוא "מהם", מאלה שהיו שם והשתתפו בגירוש, או שמא זה "חייל נקי כפיים שהתנגד להשתתף"...מדובר בדילמה ממשית ומייסרת מאד.

נקודה נוספת העולה מדבריו של הרב חניא היא המבוכה בה נמצאת גם שכבת ההנהגה הרוחנית והאחרת של "המתנחלים ותומכיהם", שאינה פחותה מזו של ה"מונהגים" על ידם.  במיוחד חשוב להדגיש נקודה זו לגבי הנהגת  הגוש שכן לעיתים  נשמעות טענות כאילו מנהיגי הגוש ניסו לשחק "משחק פוליטי" כזה או אחר, להרוויח רווח אידיאולוגי על חשבון הכנה מתאימה של התושבים לצפוי להם.  טענות כאלה מתעלמות מן העובדה הפשוטה שמנהיגי הגוש (למשל, רבני היישובים, חברי מטה המאבק וכד')  היו חלק בלתי נפרד מן הדינמיקה הכללית שתיארתי פה. מנהיגי הגוש, ללא יוצא מן הכלל, נאבקו על ביתם, על הישרדותן של קהילותיהם, על יכולתם להעניק למציאות פירוש קוהרנטי, על הנרטיב העמוק של אמונתם וחייהם. אפשר שהאחריות העודפת העניקה להם יתרון פסיכולוגי מעצם האקטיביות המתחייבת ממנה, אבל אין ספק שמצד שני העמיקה את החרדה ואת תחושת הכישלון שבעקבות נפילת הגוש. אפשר להתווכח על דרך ניהול המאבק על ידם, אבל אי אפשר לנתח את מהלכיהם תוך התעלמות מן העובדה  שהם נאלצו להתמודד עם משבר רב ממדי, שהם עצמם היו הראשונים להיפגע ממנו. 

בתוך המשבר הכללי שמור מקום מיוחד לבני הנוער. גיל ההתבגרות הוא גיל גיבוש הזהות, שבו  האדם אמור לגבש לעצמו  את הנרטיב הייחודי של חייו. הוא עושה זאת, בדרך כלל, מתוך עימות מתמיד עם הנרטיב של הוריו, ועם ניסיונותיהם הבלתי נמנעים להשפיע עליו ללכת בדרכם. יחד עם זאת, ובניגוד למה שנראה לעין לפעמים, דווקא המתבגר זקוק במיוחד  לסביבה משפחתית ותרבותית יציבה- רוב המתבגרים רוצים  למצוא את דרכם המיוחדת, לפעמים בניגוד לדרך עליה חונכו- אבל בדרך כלל אינם רוצים לפגוע באמת בסביבתם. דווקא בגלל חוסר הוודאות הכללי של השלב הזה בחיים, חוסר וודאות פוגע במתבגר יותר מאשר בבני כל גיל אחר. לכן מתבגרים הם פגיעים במיוחד למשברים תרבותיים. הגירוש- שהתרחש ממש לפני תחילת שנת לימודים- לא הותיר להם אנרגיה פנויה להתמודדות עם המטלות הרגילות של בני גילם- לימודים, התמודדות בחברה וכד'[8]. המתבגרים עסוקים בשאלות אמונה, וברוב המקרים שבורים עוד יותר מהוריהם מן היחס שקבלו מהחיילים (מדובר בקבוצה שהשירות הקרבי, רצוי ביחידות עילית למיניהן, נחשב בה לערך עליון כמעט. הם חלמו על הצבא, ופתאום בא הצבא ופוגע בהם באופן אכזרי). רבים מהם נכנסו למעגל קסמים של אי תפקוד, ירידה בדימוי העצמי, חוסר יכולת לעצב לעצמם סיפור חיים מחודש, המביא לחוסר תפקוד חריף עוד יותר... חלק גדול מהם פתר את הבעיה ע"י הקצנה אידיאולוגית וניכור הולך ומחמיר מרשויות המדינה. רבים חשים כי חוסר האונים שחוו במהלך ההתנתקות הוא הרסני מבחינתם (תחושה שקל להבינה לאור "שלוש הקריטריונים למשמעות" של עומר ואלון)[9].

האם הפגיעה הנפשית המגורשים הייתה בלתי נמנעת?

אני חוזר לשאלה השלישית בה פתחתי: האם ניתן היה לבצע את הגירוש בלי פגיעה נפשית במתיישבים? נראה לי שהתמונה הכוללת מראה שחלק ניכר מהנזקים הנפשיים שנגרמו בעקבות הגירוש היה אכן בלתי נמנע. מציאות של גירוש היא מציאות שבה שוברים לאדם את סיפור חייו, הורסים את משמעות קיומו, הופכים אותו באחת לחסר אונים, הנאלץ לראות כיצד כל היקר לו נהרס ומושמד כלא היה. אין גירוש קל, ומי שחושב על פינוי המוני חייב לקחת בחשבון שחייהם של רוב האנשים המדוברים יקלעו לנקודת שבר, ולא תמיד ניתן לשקם מה שנהרס.

אבל אחרי המסקנה הזו, אני מרגיש שאי אפשר להתעלם מריבוי הפגיעות הנפשיות שניתן היה להימנע מהן. חלקן נעשו אולי במכוון, וחלקן אולי בחוסר תשומת לב- מה שלא מקטין את חריפותן.

קודם כל, מה ניתן היה לעשות כדי לצמצם את נזקי ההתנתקות? לאור הדברים שנכתבו כאן, קל להציע כמה המלצות. הראשונה, לאפשר את המשך הגיבוש הקהילתי. אפשר היה להשיג תוצאה כזו  אילו היו משכנים את המגורשים ביחידות המסודרות לפי היישובים המקוריים, אפילו אם פתרון כזזה היה מצריך ירידה ברמת השיכון הזמני- עיר אוהלים שיישוב היה עובר אליה בשלמותו הייתה טובה להתמודדות עם הטראומה לאין ערוך יותר מהמפואר במלונות (במיוחד אם הוא היה נמצא בשכנות ליישובים דומים, הנמצאים באותו מצב). דבר זה לא נעשה, ולהפך. במקרה היחידי שבו התארגנו המגורשים באופן עצמאי בעיר אוהלים כזו- מדובר בתושבי עצמונה שהקימו את מה שנקרא עיר האמונה- חלפו מספר חודשים עד שהמדינה הכירה בהם כפתרון זמני, והסכימה לדון עמם בעודם שם על פתרון הקבע.

בכלל חשוב לדון ב"קונצפט" של הקליטה בבתי מלון. ראשית, לא פעם נעשו טעויות ספציפיות שנעשו בתהליך הקליטה, כמו העובדה שבבתי מלון רבים לא הייתה כמעט התארגנות לקליטת מגורשים, עד לרמה של סידורים לכביסה, או חדרים שלא התאימו למשפחות[10].  למעלה מכך, יש להבין את הבעייתיות שבעצם הרעיון של שיכון במלונות. השהייה בבתי המלון, על תקן של "אורחים" קבועים למחצה, אינה מאפשרת לאדם לבנות בשום צורה את רציפות חייו- בתי מלון נועדו מעצם טבעם "לשבור שגרה", להוציא את האדם ממצב של עשייה למצב בו "משרתים" אותו. אבל  המשימה הנפשית שעמדה לפני המגורשים הייתה הפוכה- לחזור ולבנות את עצמם כאנשים יצרניים, בעלי שליטה על חייהם. שום שליטה כזו אין לאדם בבית מלון. בעלת הבית הגאה אינה יכולה לבשל לשבת. ההורים אינם יכולים לעמוד לרשות הילד הקטן כשהוא מתעורר בלילה בחדר אחר במלון, ולא לדעת מתי עוזב הנער המתבגר את הבית. המשפחה כולה אינה מסוגלת להיות עם עצמה ברגע של אינטימיות בערב שבת, לשמוע קידוש בניגון המוכר, ולדון באירועי השבוע במשפחה. אם דברים כאלה נשמעים קלי ערך, הרי שזהו החומר ממנו עשויים החיים -המון פרטים קטנים ובעלי משמעות סימבולית יכולים להחזיר לאדם את כבודו או להשפילו עוד יותר. במקרה המדובר הוחזקו המשפחות במצב של תלות מתמדת, פעמים רבות בניתוק מן הקהילה הטבעית שלהן, ובאי וודאות לגבי עתידן התעסוקתי. לפי כל הקריטריונים הידועים מדובר במרשם וודאי לקיבוע הטראומה. אולי כדאי להזכיר שבספרות המקצועית מדובר על הסכנה הנפשית שבשיכון אנשים שעברו אירוע טראומטי בבתי מלון.  עומר ואלון מדברים בהקשר הזה על "הסכנה שב"תסמונת המלון"  הנקראת "הוטליזם", בספרות המקצועית, ומגבירה את הסכנה לקיבוע הטראומה והפיכתה לתסמונת PTSD (עומר ואלון, 94 , ע' 25). מדובר בספרות שהתפרסמה בכתבי עת ידועים, והייתה יכולה להיות זמינה למתכנני ההתנתקות.

נקודה נוספת היא השמירה על המנהיגות הטבעית של המתיישבים. אלה  שקבלו על סירובם של המתיישבים לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע, לא לקחו בחשבון שמבחינתם היה מדובר בחלק בלתי נפרד מן המערכת המאיימת עליהם מבחינה פיזית ונפשית. למתיישבים הייתה מנהיגות משלהם, ולפחות לאחר ביצוע הגירוש בפועל אפשר היה להגיע עמה לשיתוף פעולה,. אילו הייתה הממשלה עושה צעד קטן יחסית כמו הארכת קיומה של המועצה המקומית לתקופה של מספר חודשים אחרי הגירוש עצמו, היא הייתה נותנת למתיישבים תחושה שמי שדואג להם ומיצג אותם הוא מנהיגותם הטבעית והנבחרת. מעבר לערך הסימבולי של צעד כזה, אין ספק שמערכות הרווחה המקוריות של המועצה היו מיטיבות לטפל בקשיים הנפשיים והאחרים של המגורשים ביתר יעילות מכל גורם שאין לו היכרות ארוכת טווח עם הציבור המדובר.

כמו לגבי  בבתי המלון, גם כאן הרעיון שאני מציג כאן אינו חדש ואינו מקורי. כדאי לציין שלאחר הגירוש מחבל ימית הוגש דו"ח המכיל מסקנות דומות מאד ע"י צוות שכלל את פרופ' חיים דסברג ופרופ' (אז דר') גבי שפלר. עיקרי הדו"ח הזה נמצאים בחוברת שפרסם יאיר שלג בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה (שלג, ע' 18). מדוע לא השתמשו בידע שנצבר? למנהלת סל"ע פתרונים.

נקודה שלא זכתה לדיון ציבורי רציני היא הצורך הפשוט לכבד את המגורשים, ובעיקר את השקפת עולמם. מי שאינו מעוניין לדכא אוכלוסייה כלשהי, משתדל להימנע מגלישה ל"משחק סכום אפס" ע"י מראית עין של ניצחון מוחלט על "אויב". כאן יש ערך מיוחד לשימוש בסמלים, היכול לרכך את המסר או לחדד אותו. במקום הוראה מוחלטת לחיילים להימנע ממגע עין עם המגורשים, היה אפשר לפנות אליהם תוך הדגשת האמביוולנציה של המגרשים עצמם, לנסות לשמוע את הכאב ולהביע את כאבם של הכוחות המגרשים. (יש לציין שבמקרים רבים אכן כך היה בפועל, ולא מעט מן המפקדים הזוטרים התנהגו למופת בפניה עדינה ומכובדת, תוך נכונות לספוג את גילויי הזעם הבלתי נמנעים, אבל לא נעדרו מקרים הפוכים, של התנהגות אדישה או אף עוינת מצד החיילים).

בהקשר הזה, אי אפשר להתעלם מן  השימוש המתוחכם שנעשה ע"י מתכנני ההתנתקות בסמלים דו משמעיים, שכאילו נוצרו במיוחד כדי להגביר את מבוכתם של המתיישבים. מצד אחד הופעלו הכוחות באופן שיצר תחושה של עצמה כבירה, וכפי ששמעתי מכמה מתיישבים, אחד מרגעי השבירה שלהם היה מראה המאסה האדירה של חיילים במדים שחורים, צועדים בסך תוך התעלמות מן האזרחים המתבוננים בהם בבהלה. מצד שני,  על המדים השחורים נתפר דגל ישראל בצורה בולטת, כאילו כדי להזכיר למתיישבים שהעומד מולם הוא אותו "כלל ישראל" המקודש בעיניהם. קשה לחשוב שדברים כאלה נעשו ללא מחשבה, ולא מן הנמנע להניח שמי שתכנן לפחות חלק מהם עשה זאת על מנת להקטין את עצמת ההתנגדות. נראה שמטרה זו אכן הושגה, אבל במחיר נפשי של העצמה רבה של כל התופעות בהן דנתי קודם[11]. קשה להאמין שהיה כאן רצון להעצים את הטראומה. יותר סביר שערך היעילות והמהירות גבר על ערך ההתייחסות לרגשות הנעקרים, והרצון לדכא התנגדות ע"י הפגנת כוח גבר על השיקול האנושי. יש כאן המקום להזכיר אירועים שאולי נעשו ללא כוונה מיוחדת, והעצימו את האופן המשפיל בו בוצע הגירוש בחלק מהמקרים. היו מקרים בהם האוטובוסים נסגרו לשעות ארוכות בלי לאפשר לנוסעים לרדת לשירותים, בסופו של דבר חלק מהאנשים- כולל נשים מבוגרות- עשו את צורכיהם באוטובוס. (הנזקים הנפשיים, 15). מקרים כאלה, שקשה מאד לעמוד על היקפם,  מטיבם שהם מסופרים ומפצים במהירות, ומעצימים גם את הטראומה של אלה שלא חוו אותם ישירות, שכן הם נוטים להפוך בעיני המגורשים לסמל  כללי לטראומה שעברה על כולם.

והדברים חוזרים לראשיתם. האם הטעויות שנעשו היו בלתי נמנעות? האם היה כאן זלזול מכוון באוכלוסייה שהושמצה שוב ושוב ע"י חלקים נכבדים מקרב התקשורת והאקדמיה ? אני מניח שאת רוב התשובות לא נדע לעולם, וכל שנותר לנו הוא להתמודד עם התוצאות הקשות של מה שכבר קרה.

בבליוגרפיה

אופנהיימר: היינץ קוהוט.   תולעת ספרים,  תל אביב. 2000

ביליג. מ. השפעתה של האמונה הדתית בהתמודדות עם תהליך ההתנתקות. סוגיות, גיל' 2, 2006

בית אור,  י. ההתנתקות עלתה להם בבריאות. 4-12-2006  YNET 

גודמן, י.:מבט על התהליך הערכי- פסיכולוגי של תושבי גוש קטיף. בתוך: אוריאלי (עורך) : שפי"טון, נובמבר 2005

גולדקלינג, א. הגלים שמלטפים את חורבות תל   קטיפא. נקודה, גיליון292, תמוז תשס"ו

הרמן, ג'. ל.: טראומה והחלמה. עם עובד, תל אביב. 2005

הפורום המשפטי למען ארץ ישראל: הנזקים הנפשיים של עקורי חבל עזה וצפון השומרון. נוב' 2005

חורי צ. קלינגבורט ש. וגילוץ מ.: שילוב הייעוץ החינוכי במערך התמיכה במפוני גוש קטיף וחבל עזה. בתוך: אוריאלי (עורך) שפי"טון, נובמבר 2005

חניא, י.: נבוכים אנו. מעייני הישועה.  ד' אב תשס"ו

יחזקאל, א.: לארוג את סיפור החיים. הקיבוץ המאוחד, תל אביב.1999

לוי, ג.:   פינוי- פינוק.  הארץ, ל' שבט תשס"ז.

לם, א. פינוי ביזוי. ידיעות אחרונות, 06-6-15

מאיר, י. ורהב-מאיר,ס: ימים כתומים. ידיעות אחרונות, תל אביב. 2006

מרגלית, ד. :  אחים כתומים.  מעריב, כב אלול, תשס"ו.

נוי, ש.:  תגובות ללחץ קרב: אבחון, דינמיקה, טיפול ומניעה. מחלקת ברה"נ, צה"ל. 1989

עומר ח. ואלון, נ.: מעשה הסיפור הטיפולי. מודן, תל אביב. 1997

עומר, ח. ואלון, נ. עקרון הרציפות. פסיכולוגיה, גיל' ד. 1994

קאופמן, א.: המעגלים. בתוך: עולם קטן.ב' טבת. תשס"ז

קוק, הרב צבי יהודה: שיחות על ספר אורות. ספריית חוה, י-ם. תשס"ו

קוק, הרב צבי יהודה. פרקי משיח. קשת, רמת הגולן. לא מצוין תאריך הוצאה.

קוק, הרב צבי יהודה. שיבת ציון. קשת, רמת הגולן. לא מצוין תאריך הוצאה.

 קוק, הרב צבי יהודה. התיישבות. קשת, רמת הגולן. לא מצוין  תאריך הוצאה.

קלינגמן , א.: התערבות פסיכולוגית חינוכית בעת אסון. משרד החינוך, י-ם. התשנ"א

קלמנזון, י. :קשר עם יישוב בגוש קטיף. תיאור אישי של התערבות חודש לפני ההינתקות. בתוך: אוריאלי (עורך) שפי"טון. נובמבר, 2005)

קנטי ניסים, ד. , הובפול, ס. , הלפרין, ע. ושפירא, א. :ערב פינוי רצועת עזה ממתיישבים יהודים: ההשפעות הפסיכולוגיות והפוליטיות של תוכנית ההתנתקות על המתיישבים. אוניברסיטת חיפה,2006

רוזנהיים. תצא  עלייך נפשי. ידיעות אחרונות, תל אביב. 2003

שביט, א.: חלוקת הארץ.

. שלג, י. המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע. המכון הישראלי לדמוקרטיה, י-ם. 2003

Antonovsky A, : Uraveling the Mystery of Health: How People Manage Stress and    San Francisco: Jossy Bass  .Stay Well

Erikson, E.: Childhood and Society/ Norton, N.Y. 1950

Kohut, . H : The Restoration of the Self International Universities Press N.Y. 1977

Klein M. : Notes on Some Scizoid Mechanisms  IN: J Riviere (ed.): Developments in Psycho Analysis   Hogarth London   1946

White M  and Epston, D.:  Narrative Means to Terapeutic Ends  Norton N.Y. 1990

תכנית ההתנתקות, הרעיון ושברו (עורך- יעקב בר סימנטוב). מכון ירושלים לחקר ישראל, 2009

[1] עובדה מאלפת היא שעד היום טרם קיים מונח מוסכם לכינוי תושבי הגוש שנעקרו מבתיהם. יש המקפידים לכנותם "מפונים", כדי לנטרל את ההשלכות הרגשיות של מונחים קשים יותר. מכיוון שמגמת המאמר היא פנומנולוגית ומטרתו לחקור את חווייתם של בני הגוש עצמם, השתדלתי להשתמש במונח "מגורשים", שכן רובם המכריע מסתייגים משימוש במונח  "מפונים ".

[2] הנתון הזה מתאים לדברים ששמעתי מזוגות שעבדתי עמם, שסיפרו לי על חבריהם, ולטענתם  רובם לא היו מוכרים כסובלים מבעיות זוגיות קודם לכן.

[3] מכיוון שהזכרתי נפגעות אונס, אספר על קטע קצר משיחה טיפולית שהייתה לי עם נער מן המגורשים.  בשיחה הביע זעם על הימצאותם של אנשים דתיים בכוחות הגירוש. "איזה תפילות יש להם?" שאל בכעס. "זה כמו שמישהו רוצח ואז מתפלל עם דם על הידיים שלו". "אתה משווה את הגירוש לרצח?" שאלתי. "לפחות" השיב. "כשרוצחים אז האדם מת וזהו. כאן הם הרסו את החיים שלנו ונתנו לנו להמשיך לחיות ככה. זה אולי יותר דומה לאונס. אבל גם כן לא בדיוק. כשבחורה נאנסת היא יודעת שהחברה לטובתה. שאף אחד לא אומר שזה היה בסדר לאנוס אותה.  כאן אנחנו צריכים להיות היחידים שיודעים באמת מה עשו לנו"

[4] דר' רבקה תובל משיח קדמה לי (במאמר הנמצא בכתובים) ביישום הפרספקטיבה הנרטיבית לתיאור אירועי ההתנתקות. אמנם אני משתמש בהם כאן למטרה מעט שונה משלה- היא משתמשת בהם לתיאור חוויית האובדן, ואני מתמקד בקושי של המגורשים לבנות סיפור חיים משמעותי, ובהשלכותיו.

[5] מטבע הדברים, מכיוון שבמאמר זה אין בכוונתי להציג את הפסיכולוגיה הנרטיבית לעמקה אלא להשתמש בעיקריה לניתוח אירוע מסוים, הצגתי כאן רק תמצית מפושטת שלה הנחוצה לצורכי המאמר. עם זאת, השתדלתי לשמור על דיוק בהצגת הדברים. כך נהגתי גם לגבי הפסיכולוגיה הקוהוטיאנית .

[6] זכורה לי שיחה תורנית ששמעתי מרב אחד מיישובי קטיף,  בתקופת ראשית המאבק בהתנתקות. אני מצטט מן הזיכרון, ואינני מדייק בניסוח, אבל עיקר טענתו של הרב הייתה שההתיישבות בגוש קטיף היא תמצית הדבקות בארץ ישראל, דווקא משום שלכתחילה לא הייתה לו חשיבות כלכלית מיוחדת. ההצלחה החקלאית באה למרות דלותה הראשונית של הקרקע, מתוך מאבק עיקש עם אילוציה, ולא הייתה הסיבה הראשונית להתיישבות. הסיבה הייתה אידיאולוגית ביסודה, אהבת ארץ ישראל ותו לא. עכשיו, הוא סיכם, מועמדת האהבה הזו במבחן. 

[7] סיפר לי נער מן הגוש, שהיה חשוף לפיגועים קשים ולפחות פעם אחת היה במצב שבו חש כי חייו נמצאים בסכנה, שהשתתף במחקר על התמודדות עם מצבי טראומה. במהלך המחקר, אמר, נשאל ע"י המראיין על תופעות פוסט טראומטיות ידועות: חזרת האירוע בחלומות ובחלומות בהקיץ, חרדות לא מוסברות לכאורה, קשיי שינה ועוד. "על כל השאלות" אמר "עניתי כי בתקופת הטרור הצלחתי להתגבר, אבל אחרי הגירוש הכל בא בבת אחת" (דברים העולים בקנה אחד עם מחקר הנמצא בכתובים של אביטל לאופר ומלי שחורי, שהוצג בכנס מדעי של מכללת אריאל, יוני 2007).  

[8] מייד לאחר הגירוש התבקשתי לקיים שיחה עם מגורשים באחד מהמלונות. אחד ממשתתפי השיחה היה נער מתבגר שדיבר בעיקר על פחדו ממצבם הנפשי של הוריו- היה נראה לו שהם שרויים בדיכאון, והוא יצטרך לתמוך בהם ובאחיו הצעירים. לאחר הפגישה יצא ללובי של המלון, ומישהו שאל אותו אם הוא מוכן לשנת הלימודים. "לא", ענה בארשת שניסתה להיות מבודחת "אין לי מחברות וגם חסר לי בית". למרות הציניות המופגנת עיניו התמלאו בדמעות.

[9] בחור שפגשתי בטיפול התפנה בלי התנגדות אקטיבית. אבל בחלומותיו הוא נזכר שוב ושוב ברגע אחד, בו הייתה בידו קופסא של צבע, והוא התלבט אם לזרוק אותה על שמשת האוטובוס שבו פונה. הוא לא עשה זאת, אבל פנטזיות אלימות מטרידות את שנתו מאז.

[10]  היו מקרים בהם שוכנו משפחות בחדרים שהיו בשני קצוות המסדרון!

[11] כדאי לצטט את תיאורה של יוכי קלמנזון, פסיכולוגית ששהתה בגוש כמתנדבת בזמן הגרוש: "המסה הגדולה של החיילים הייתה מאיימת ויצרה תחושה של שטח כיבוש. החיילים צעדו הלוך ושוב ורצו ממקום ומקום ללא סיבה, ויצרו אפקט של הפחדה ותחושת חוסר וודאות...התברר שהפינוי החל במשפחות נפגעות הטרור, ולמשפחות אלו היה קשה במיוחד המפגש עם הצבא בסיטואציה זו. לכל משפחה הגיעו למעלה מעשרה חיילים כשהם חוסמים את הכניסה לבית ולא מאפשרים כניסה ויציאה. החייילים לא דיברו, ובדרך כלל לא הגיבו לדברים ש/נאמרו להם, ויצרו בכך תחושה של טבעת חנק מסביב לכל בית...באחד מבתי המשפחות הנפגעות במקום בו נכחתי בשעת הפינוי, ביקשה הבת הגדולה כי יינתן לה ביציאה מהיישוב לעבור במקום הפיגוע ולהתפלל בפעם האחרונה. הצבא סרב שוב ושוב לבקשה..." (קלמנזון, 2005).