הרהורים על מקום הרוע

פורסם לראשונה: בעקבות ההתנתקות. מיה כהנוב וברוך כהנא (עורכים). מרכז שוויץ לחקר סכסוכים, האוניברסיטה העברית, ירושלים. תשס"ו

תקציר: המאמר עוסק בניתוח פסיכולוגי של תהליך הפילוג החברתי בישראל, תוך התמקדות במושג "הצל" מהפסיכולוגיה היונגיאנית, כפי שפותח על ידי אריך נוימן. המאמר טוען כי כל תרבות או קבוצה חברתית משליכה חלקים בלתי רצויים מעצמה על האחר, בתהליך פסיכולוגי המשרת את שמירת הזהות הקבוצתית.

בהקשר הישראלי, מתואר המעבר מהזדהות עם דמות המתנחל כגיבור ציוני בשנות ה-60 וה-70, לזיהויו כ"אחר האולטימטיבי" של החברה בשנות ה-80 וה-90. המאמר מציין כיצד הפך המתנחל לאובייקט של שנאה והשלכת צל, כחלק מתהליך שבו החברה, תוך ניסיון לקדם פיוס עם הערבים, חיפשה "אויב" חדש להשליך עליו תכנים שליליים.

המאמר קורא לדיאלוג מעמיק בין הצדדים בחברה הישראלית, מתוך הכרה שהאחריות על הרוע אינה חיצונית בלבד אלא נמצאת בתוך כל פרט ופרט. הוא מציע להתגבר על הצורך הנפוץ להשליך את הצל על האחר, לטובת לקיחת אחריות משותפת והתמודדות אמפתית עם השלכות הבחירות הערכיות של כל צד. המאמר מדגיש את הצורך בדיאלוג לשיפור השיח הפנימי והיכולת לחיות כחברה אחת, חרף המחלוקות הערכיות העמוקות.

הרהורים על מקום הרוע

מאז הקיץ האחרון- וביתר שאת מאז אירועי עמונה- רבים מאתנו שואלים את עצמם, בלא מעט חרדה, האם עדיין ביכולתנו להישאר יחד בחברה אחת, או שמא נגזר עלינו להתפלג לשתי קבוצות, רחוקות מלהיות שוות בגדלן או בכוחן, הנמצאות במסלול התנגשות בלתי נמנע? האם עדיין ניתן לבלום את תהליך הפילוג?

אציע כאן ניתוח פסיכולוגי של התהליך, לא משום שהשפה הפסיכולוגית היא בהכרח התיאור הממצה ביותר שניתן לחשוב עליו. בכלל אני מטיל ספק ביכולתו של ענף ידע אחד להציע תיאור מלא של תהליך מורכב מן הסוג אליו אני מתייחס כאן. אני מאמין שכל ניסיון להסבר חייב להתייחס לכמה וכמה זוויות ראיה, ושהזווית הפסיכולוגית היא אחד מסוגי התהליכים היוצרים יחד את התמונה הכללית הקשה המצטיירת לנגד עינינו.

אפתח ברקע תיאורטי קצר, ואבסס אותו על מושג ה"צל" המוכר מן הפסיכולוגיה היונגיאנית, ובפרט כפי שפותח ע"י אריך נוימן, תלמידו הישראלי הדגול של יונג. נוימן טוען כי במהלך עיצוב הזהות של כל אדם עליו לבחור לו מערכת מסוימת של תכנים נפשיים, בדרך כלל כאלה המקובלים בתרבותו, ולהזדהות עמם. תכנים אלה נתפסים על ידו כ"צד האור" של אישיותו. יחד עם זאת, טוען נוימן, הנפש האנושית מלאה תכנים שאינם נכנסים למסגרת היציבה לכאורה של הזהות המגובשת, הזוכה לאישור ע"י סביבתנו התרבותית. תכנים כאלה  חייבים להישאר, מבחינתה של המודעות האנושית,  ב"צל". כך למשל, בחברה המקדשת ערכים כמו הרוך, החמלה ושיתוף הפעולה תהיה התוקפנות בגדר צל שנוא, ואילו בחברה המהללת את האגרסיביות, האסרטיביות והתחרות תהיה הרכרוכיות בגדר צל נלעג ומבוזה. חשוב לזכור כי התהליך המתואר כאן הוא אוניברסלי, ואין תרבות היכולה להיות "פטורה" ממנו, כביכול. גם בחברה המתהללת בפתיחותה, בפלורליזם הסובלני שלה, מתקיים צל אימתני ושנוא- הצל פשוט יקבל את דמותם של הערכים המנוגדים לערכי הפתיחות הנאורה, וביתר פירוט- את דמותו של הלאומני, הגזעני, השוביניסט, ובקצרה- כל שאינו " פוליטיקלי קורקט".

מה עושים עם הצל? הכי קל היה אילו בחר להעלם, אלא שמסתבר כי בכל אחד מאתנו קיים צד צלי כזה, והוא אינו נעלם בקלות. אנחנו שבים ומגלים בעצמנו פנים לא נעימות, פנים השנואות עלינו. הפתרון הנפוץ, טוען נוימן,  הוא להשליכו על הזולת, בבחינת "זה לא אני, זה הוא". זה מקורה הפסיכולוגי של תופעת ה"שעיר לעזאזל", שחברות קדומות היו נוהגות להקריב. השעיר היה נושא את חטאיו של העם, ועם הקרבתו היו הכל חשים מטוהרים מן האשמה הקיומית שכל אדם נושא עמו. היום אנחנו נאורים מכדי להזדקק לטקס כזה, ואנחנו משתמשים ביריבים רעיוניים, לאומיים או חברתיים למטרות כאלה. אותו יריב עליו הושלך הצל הוא התוקפן, הגזען, הרע. כל חברה, מסביר נוימן, חייבת למצוא לה אובייקט להשליך עליו את הצל שלה. זהו צורך פסיכולוגי קיומי הנחוץ לעצם השמירה על הזהות. נכון, תמיד אפשר לטעון- ותמיד אכן טוענים- כי האובייקט השנוא הרוויח את השנאה הזאת "ביושר". אותו אויב ערכי, מוסרי ונפשי נתפס כמי שבאמת הביא עליו את השנאה בהתנהגותו הנלוזה. לא פעם יש גם ממש בטענות המציאותיות שטוענים כלפי אותו אובייקט, ומי מאתנו אינו ראוי לביקורת חריפה, אפילו עוינת? אבל מתחת לכל הטענות, אומר נוימן, נמצא הצורך באויב עליו אפשר להשליך את הצל.

אנסה להשתמש בתיאורית הצל כדי לתאר את התהליך שעברה החברה הישראלית ביחסה למתנחלים. ברצוני לטעון כי במהלך המאה העשרים עברה החברה הישראלית ממצב של אימוץ המתנחל אל חיקה, כיורש לגיטימי של הנרטיב הציוני, למצב של סימונם באחר האולטימטיבי שלה.

הראיות הן רבות, ומקוצר הזמן אביא כאן מעט מהרבה.

בשנת 69כתב חיים חפר את המקאמה הבאה: "בארץ הזאת ובמפעל הענקי בה- יש בהחלט מקום לשיר הלל לבני עקיבה- ...כן, זה עולה לי בבריאות לפעמים- לראות אייך הם התעוררו אחרי ששת הימים- איך ירדה עליהם פתאום ברכת ההתרחבות- והם מסתערים בשצף קצף על כל מקום התיישבות-  והם ממלאים בנקודות את המפה הריקה- בחופי סיני, במרומי הגולן ובבקעה". אפילו הסגנון משקף משהו מן המהפך הערכי שעברנו מאז. היום, אני מניח, ביטוי כמו ,המפה הריקה" לא היה נותר ללא ביקורת עזה...חפר, כמובן,  לא היה היחידי. בערך באותה תקופה דיווח עיתון "הארץ” (!)  על הקמת התנחלות חדשה במילים " חומה ומגדל נוסח 73"  (הארץ, 73-8-20).

אותו חיים חפר כתב ב 86 את המקאמה הבאה: "לא יהיה לך מנחם ומנוחם- ואש תעלה בהר  שומרון ונגעה באש הבאה מירוחם- ומכל טירות גוש אמונים יעלה עשן, והאבק מכל עסקי  החווילות- ועלה תעלנה בהר שומרון כל עיירות הלחם הרעבות והמובטלות- וכאשר החשכה תרד עליכם בצוהריים וסכין המסכנים תבוא בלילות- כבר לא תהיינה יותר שאלות".

 חשוב להפריד. קיים וויכוח על ההגיון הלאומי, הכלכלי והמשפטי שבמפעל ההתנחלות. אפשר גם לבקר את התנהלותו של המפעל הזה. אבל מבחינה פסיכולוגית דבריו האחרונים של חפר , ועוד דוגמאות רבות שאפשר להראות, אינן חלק מוויכוח כזה.  הן מהוות ביטוי לסימון המתנחל כאויב, כאובייקט להשלכת הצל.

 הדברים עלולים לעורר פליאה. כל המצוי בספרות הסוציולוגית במתארת את התפתחותה של החברה הישראלית בעשורים המדוברים יודע כי מתואר בה תהליך הפוך, כזה המכונה ע"י דן בר און, למשל,  "התפורות האחר המונוליטי". הנרטיב הציוני, כך מוסבר בדרך כלל, התבגר ונפתח לנרטיבים שונים שהודחקו קודם על ידיו": הנרטיב הערבי, המזרחי, היהודי הגלותי ועוד. והנה אני מגלה שבמקביל התנהל לו תהליך הפוך, של זיהוי המתנחל כאחר, כרע, כצל, כמי שאפשר לקרוא לסכין המסכנים לבקר אותו בלילה בלי לחשוש מתביעה על הסתה. האם יש הסבר להתעלמותה של הסוציולוגיה הישראלית מן התהליך השני?

 לאור הניתוח המושגי שהצעתי קודם, הדבר הוא כמעט בלתי נמנע. הצורך באובייקט להשלכת הצל הוא, כזכור, צורך פסיכולוגי קיומי. התהליך היה, כנראה, כזה: ממצב הנקרא בספרות המקצועית "קבוצת מאבק -מנוסה", כלומר, קבוצה המתלכדת ברמה הלא מודעת סביב מאבק באויב, ושבו  האויב המובהק היה ה"ערבי", יצאו קבוצות מן האליטה המשכילה לחפש דרכים להידברות עם האחר, במטרה להפכו מאויב לאוהב. אפשר להניח שברוב המקרים זה נעשה מן המניעים הנעלים ביותר. ברבות הזמן הם הצליחו למשוך אחריהם את רוב רובו של הציבור, אבל המחיר היה שתוך כדי כך נוצר צורך באובייקט אחר להשלכת הצל. אולי צריך לקרוא לכך:  "אחר אחר", לאחר שהאחר הראשון כבר הפסיק, מבחינה פסיכולוגית, לתפקד כאחר...

נראה כי התהליך היה אפילו מודע לחלק ממוביליו.  הנה כך כתב אורי אבנרי ב 94, בזמן המאבק על תוכנית אוסלו, כשהוא מנסה למצוא את הסיבה לקושי הרגשי של רוב הציבור לעכל את התהליך: " תהליך התפייסות והשלמה רצוף סכנות פסיכולוגיות, נוסף על כל האחרות. קח מהאדם את האויב שלו, וערערת את בטחונו העצמי. אדם נורמלי חי בעולם נפשי של תבניות קבועות ופשטניות. בעולם כזה הכל ברור וקבוע- מי ידיד, מי אויב. המצב יכול להיות קשה, מסוכן, מאיים- אבל אתה יודע "איפה אתה חי". לכן מתקומם האדם הנורמלי נגד כל ניסיון לערער את הביטחון הזה, לשבור את התבניות הקבועות, לשנות את הנוף הנפשי שלו. ואין דבר חמור ומבלבל מבלבול תמונת האויב...הישראלי המצוי התרגל למלחמת נצח, והדבר לא הפחיד אותו כלל. במלחמה הוא ידע מה מקומו, מה תפקידו, מה עליו לעשות כדי לעמוד בפני האויב האכזר. אבל בשלום? מי יודע מה זה שלום? מי יודע מה לעשות בשלום? מה תפקידו? ואילו סכנות מסתתרות מאחוריו?" אבנרי מסביר בהמשך שהעדר אויב עלול לגרום לתחושת ריקנות פנימית, ולכן "יש צורך לחנך מחדש דור שלם של מורים, לגייס את הסופרים ואת המשוררים. ובאותה השעה יש לתת את הדעת לבעיה המקבילה: איך למנוע את הרגשת הריק." אבנרי מציע  גם פתרון לבעיה: " הקנאות הפונדמנטליסטית- האיסלאמית והיהודית- ממש מתנדבת למלא את החלל. המתנחלים, המחזיקים את התנ"ך בידם האחת כשהאחרת מאיימת בתת מקלע, דומים להפליא לאחיהם האיסלמיים, המנפנפים בספר הקוראן בעודם שולפים את הפגיון. גם המילים אשר בפיהם דומות להפליא. בוגדים, מוכרי ארצנו, מולדת קדושה, בשם א-להים...אויב משותף זה, המאיים על הנהגות שני העמים, עשוי למלא – לפחות זמנית- תפקיד חיובי, כמי שמלכד את הרוב הגדול החפץ בשלום. אולי זה ייעודם של הגולדשטיינים והאבו- גולדשטיינים בשרשרת האקולוגית של עולם השלום". הביטוי "שרשרת אקולוגית מרמז, אולי, על כך שנגזר דינם של המתנחלים להיטרף למען המטרה הנעלה.

מה קרה באותה תקופה במגזר ה"מתנחל"? לדעתי הוא היה שרוי בהכחשה עמוקה של התהליכים המשמעותיים שהתרחשו מול עיניו. היו לכך סיבות פסיכולוגיות לא מבוטלות, כמו למשל התחושה שהמציאות החברתית הישנה עדיין קיימת, ובעצם עדיין אנו חים בקבוצת "מאבק-מנוסה" שבה הערבי הוא האויב האמיתי, ואם לפעמים שוכחים זאת, הרי שברגע האמת יתגלה שכולנו מלוכדים מול האויב המשותף. תרמה לכך גם ההסתגרות ביישובים מבודדים והחיכוך המצומצם מדי עם החברה הישראלית הרחבה, שנגרם עקב אותה הסתגרות. היו לכך גם סיבות אידיאולוגיות כבדות משקל, כמו האמונה בכוחה של "הנקודה היהודית" הנסתרת, (מושג מרכזי  ובעל שורשים עמוקים במחשבה היהודית, הקבלית והחסידית)שללא ספק עוד תתגלה ברגע האמת.

אמנם אי אפשר היה שלא לשמוע את הקולות, אבל אפשר היה לשייך אותם למיעוט קטן וצעקני, לתקשורת עוינת וכד',  ולהישאר באשליה שבעצם, בעומק לבם, רוב רובם של הישראלים נמצאים "אתנו". אין ספק שהייתה כאן התעלמות רבתי מן האחיזה העמוקה שאותו "מיעוט" הלך וכבש בנרטיב הישראלי המרכזי. אשליה זו התקיימה, בצורות שונות, עד לרגע העקירה מחבל קטיף. בין היתר בוטאה ע"י סיסמאות כמו "יהודי לא מגרש יהודי". ממגורשים רבים שמעתי כי חלק מאמונתם שהגירוש לא יצא לפועל נבעה מכך שלא יכלו להאמין שיהודי יוכל להתאכזר כך לאחיו. ברגע האחרון, סברו, הם פשוט ישברו, והגירוש  לא יתרחש. כאשר התרחש הגירוש הייתה האדישות בה בוצע חלק מן המשבר. לא פעם שמעתי כי אחד הרגעים הזכורים ביותר היה התקלות בחיילת שצחקה, בזוג חיילים שפלירטט על הדשא כאשר חיים נהרסים מול עיניו . אין זה משנה כלל שתופעות כאלה היו, מן הסתם, שוליות. החשוב הוא שמבחינה חווייתית הן נתפסו ע"י אותם עקורים כאפיון סמלי וכואב של העקירה. גם אחר כך, האדישות בה התקבלו ע"י חלקים גדולים מן החברה הישראלית הייתה מכה נוספת באותו פצע עצמו. עוצמות הזעם שעוררה אכזבה זו הן ללא ספק אחד הגורמים  היותר חשובים לעוצמת ההתנגדות שנראתה בעמונה. אין זעם קשה בעולם  כזעמו של אוהב שנבגד. לפי התפיסה שאני מפתח כאן, האדישות המדוברת- שגם אם אני מגזים בתיאורה הרי קשה לסתור את עצם קיומה- נובעת מאותה דינמיקה עצמה. אין מזדהים עם השעיר המוקרב, ואין כואבים את כאבו. פשוט מניחים לו לשאת עמו את הצל המאיים ומסיבים את המבט.

אם יש ממש בתיאור שתיארתי את המציאות, הרי שהתמונה היא קשה יותר מכפי שאפשר להניח ממעקב אחרי האירועים השוטפים. החברה שלנו התחלקה למעשה לקבוצות נפרדות, ולפחות שתיים מהן משליכות זו על זו את הקשות בתחושות, חוויה של רוע, אכזריות ובגידה מצד האחר הולכת והופכת לחלק מזהותן של אותן קבוצות, בדיוק לפי העיקרון של השלכת הצל כפי שהוא מתואר ע"י נוימן. מבחינה פסיכולוגית זהו מצב נפיץ, שהדרך ממנו לאלימות הדדית היא קצרה ביותר.

האם יש דרך למנוע את הפילוג? ניתן לדבר על שתי אפשרויות. האחת רעה, לדעתי, והיא התלכדות מחודשת מול אויב, מצב שבו עצם הסכנה המשותפת תיצור שוב "קבוצת מאבק מנוסה". שמעתי כבר הרהורים מלאי תקווה על האטום האירני העשוי לחזור ולאחד את כולנו מול אויב " אמיתי". אפשרות כזו היא רעה לא רק משום שהיא כרוכה בעמידה מול סכנה, אלא בעיקר משום שאין בה התמודדות כלשהי עם המצב הבסיסי היוצר את הפילוג. במקרה כזה אפשר להניח שעם חלוף הסכנה נשוב ונעמוד מול אותן מחלוקות פנימיות, לעם אותו מצב נפיץ.

נוימן מצביע על דרך אחרת. לדבריו, גם אם המנגנון של יצירת הצל הוא אוניברסלי, הרי שהשלכתו על האחר אינה כורח המציאות. ככל שההשלכה היא מנגנון נפוץ מאד, יש לאדם אפשרות להתמודד עם הצל בתוך עצמו. מדובר בהתמודדות קשה, הדורשת מכל צד  להכיר בכך שהרוע שהוא רואה בזולתו נמצא, בראש ובראשונה, בתוך עצמו. בתוך כל אחד מאתנו מתרוצצות, למשל, עמדות שונות כלפי העימות היהודי ערבי, כלפי הארץ וקדושתה, כלפי היכולת והצורך להתמודד האופן נוקשה עם האילוצים הביטחוניים...כל אחד מאתנו הוא גזעני וליברל, אכזרי ורחמן, דתי וחילוני. כל אחד מאתנו בחר בדרך מסוימת, ועליו להתמודד עם אלה שבחרו בדרך ההפוכה. אליו גם להתמודד עם תוצאות לא רצויות, גם אם בלתי נמנעות, של הכרעותיו. קל יותר להשליך את האחריות  על  הרוע כולו על האחר מליטול אחריות לייסורים שאנו עצמנו גורמים ע"י הכרעותינו. הדוגל השלמות הארץ אינו יכול להתחמק מאחריות לתוצאות בחירתו  ( למשל, השארת אוכלוסייה גדולה במצב של שלטון שהיא שונאת, מצב שבוודאי אפשר לרכך או להקל, אבל לא למנעו כליל). הבוחר בנסיגה אינו יכול להתעלם מן הסבל הנורא הנגזר מהכרעותיו, גירוש אנשים מבתיהם, הרס פרנסתם ודברים נוספים מן הסוג עליו שמענו היום ועוד נשמע. השלכת הצל היא דרך להימנע מן הכאב הזה, שכן השלכה כזו אינה מאפשרת אמפטיה עם הסובל, הרי ממילא הוא האשם הבלעדי בסבלו. הדרך האחרת היא התמודדות עם הכאב הקשור ברוע, ונטילת אחריות עליו. תהליך כזה אינו אמור לבוא במקום ניסיון להתמודד בפועל עם המצוקות הנוצרות עקב הכרעותינו. להפך, הוא אמור לאפשר לנו לראות אותן באופן מפוכח, ולא להטיל אותן על היריב הרעיוני. דווקא לכן חייבות להיות  לתהליך כזה גם תוצאות מעשיות, הכרה נפשית במצוקה ובאחריותנו לה היא הצעד הראשון במאמץ כנה להתמודד עמה ןלצמצמה. 

איך מגיעים לכך? נראה שאין דרך אחרת מלבד דיאלוג רצוף בין הצדדים, ודווקא דיאלוג שיתנהל בין אותם יחידים המסוגלים לעמוד בו, לבחון במסגרתו את עמדתם ולהתמודד עם מסקנותיה. דיאלוג כזה יכול לתרום, בשלב ראשון, ליתר אמפטיה בשיח הפנימי שלנו, ואולי יחלחל אחר כך לשכבות רחבות יותר של החברה.  מי יודע? אולי נוכל לחזור למצב של חברה אחת, ואפילו כזו הקרועה ע"י מחלוקות  ערכיות קשות מאד, ולא שני מחנות עוינים שכל הישג שמשיג אחד מהם נחווה כתבוסה מאיימת ע"י האחר.

בעקבות ההתנתקות. מרכז שוויץ לחקר סכסוכים, האונ' העברית. ברוך כהנא ומיה כהנוב (עורכים). 2006