לצלם את הבית, רגע לפני שייהרס

פורסם לראשונה: פנטזיות והתבגרות. חיים דויטש (עורך): מכון סאמיט, ירושלים. תשס"ח

תקציר: המאמר דן במתח שבין עולם החלומות והפנטזיות לבין המציאות הקשה, תוך שהוא מתמקד במשמעות של "בית" כמרחב מכיל ותומך. הוא נפתח בסיפורם של רומולוס ורמוס, הממחיש את הפער שבין החלום למציאות ואת תגובתו הקיצונית של רומולוס לפגיעה בחלום שלו. המאמר משתמש בסיפור הזה כהקדמה לדיון בפסיכואנליזה ובפסיכולוגיה יונגיאנית, המדגישות את החשיבות של הפנטזיה בתהליך הנפשי, אם כמנגנון הגנה או כביטוי לפוטנציאל נסתר.

המאמר עובר לתיאורו של "מרחב הביניים" של וויניקוט, המשלב בין פנטזיה למציאות, ומציג את "הבית" כמרחב כזה שמאפשר התפתחות נפשית בריאה. הוא בוחן כיצד פגיעות בבית, במובן הפיזי והסמלי, מובילות למשברים נפשיים, בעיקר בגיל ההתבגרות.

שני מקרים מובאים להמחשה: האחד של נער שהתמודד עם קשיים לאחר פינוי מגוש קטיף והשני על נערה מהעלייה השנייה. המקרים מדגימים כיצד מצבים של חוסר ביטחון ועימות חזיתי בין חזון למציאות עלולים לגרום לתחושות של ריקנות ואובדן.

המאמר מסכם כי הצורך בבית פיזי ונפשי הוא קריטי להתמודדות עם משברים ולבניית זהות בריאה, ומדגיש את חשיבות התמיכה הנפשית וההכלה בתהליכי צמיחה והתבגרות.

לצלם את הבית, רגע לפני שייהרס

אגדה עתיקה מספרת על רומולוס ורמוס, שני האחים התאומים שיסדו את רומא. מנהג הימים ההם היה לסמן בתלם חרוש את גבולותיה של העיר העתידה לקום. רומולוס  החל לחרוש, והנה בא רמוס ודילג על התלם החרוש. רומולוס  שלף את חרבו והרג את אחיו, כשהוא מצהיר- כך אעשה לכל מי שיפגע בעיר שאני בונה.

הסיפור הזה מעלה כמה שאלות לא פשוטות. מה הכעיס את רומולוס, עד כדי כך שהרג את אחיו התאום? הרי רמוס לא פגע בשום דבר ממשי- לא היה שום דבר ממשי לפגוע בו. לא עיר, לא בתים ולא חומות. רק חלום.  איך יכולה פגיעה בחלום ליצור תגובה רגשית כל כך קשה?

כדי להתמודד עם השאלה, ננסה להיעזר בסיפורם  של רומולוס ורמוס עצמם, כפי שהם מתוארים באגדה: מעשה  במלך שהודח מכיסאו ע"י אחיו. למלך הייתה בת יחידה, ומכיוון שהמדיח פחד שתוליד טוען לכתר,  גזר עליה נזירות ככוהנת לאלה ווסטה. נזירות אינן אמורות ללדת, אבל במקרה הזה זכתה הנסיכה לביקורו של האל מרס, שבעקבותיו נולדו התאומים שאנו עוסקים בהם. המלך פחד לפגוע בהם ישירות, ודאג שיינטשו ביער. חייהם ניצלו בזכות זאבה שהיניקה אותם, ומאוחר יותר אומצו ע"י רועה שהכניס אותם לעולמם של בני האדם. כשגדלו נקמו במלך, ומיד הלכו להקים להם עיר משלהם, אז התרחשה הדרמה שתיארתי.

מה אנחנו לומדים מן הסיפור? קודם כל שמוצאם של התאומים גבוה בהרבה מזה של סתם אנשים. הפרט הזה אינו מפתיע, שכן מיתולוגיות אוהבות לספר על מוצא אלהי לגיבוריהן. די להזכיר רשימה חלקית שתכלול את הרקולס ופרסאוס היווניים, גלגמש הבבלי או רמה ההודי. התנ"ך, אגב, שאינו מספר על גיבורים שנולדו מעיבור על טבעי, מרבה לספר על  בשורה נבואית מופלאה המקדימה את לידתם של גיבוריו. החל מיצחק, דרך שמשון, ועד לירמיהו. תופעה כל כך רחבה מצביעה על יסוד נפשי עמוק, "ארכיטיפלי" בלשון יונגיאנית, המשולב בדמותו של הגיבור:  אמונתו במוצאו הנשגב המעורר בו תחושה של ייחוד, עצמיות, וייעוד, וקובע את כל מהלך חייו.

אבל מול המוצא הנשגב, המציאות המוחשית של האחים נראית עוד יותר קשה ועלובה: שני יתומים חסרי בית, שלא זכו לינוק חלב אם, שרק בנס ניצלו ממות ברעב או מחיים מחוץ לתרבות אנושית כלשהי. איזה דימוי רב עצמה לפער המוכר כל כך, שבין חלומותינו המופלאים לבין המציאות, שהיא לפעמים כל כך דלה! זהו בדיוק הפער המענה רבים מן המטופלים שאנחנו פוגשים, ובמיוחד מתבגרים. רק להמחשה, אצטט כאן מטופל שסיפר על התעללות מינית שעבר בילדותו, וגרמה לו לחוש את עצמו עד היום כתת אדם, למרות חזות חביבה ומקובלת בחברה. כמעט באותה נשימה הוא הוסיף "ואתה מבין, הרי מצד שני אני מרגיש כאילו אני איזה משהו מיוחד, כאילו באתי להציל את כדור הארץ, לא פחות". אני מניח שכל אחד יכול להביא ציטוטים דומים מניסיונו.

הפסיכואנליזה מסבירה את הפער הזה בדרכה. קוהוט, למשל, מדבר בהקשר הזה על "העצמי הגרנדיוזי" (1), שכל פגיעה בו ממלאת אותנו זעם רצחני. מקורו של העצמי הגרנדיוזי הוא בפנטזיה הגנתית, כפי שמיטיבה להבהיר גם ג'סיקה בנג'מין, (2) האומרת: "אני מאמינה שרעיון האומניפוטנטיות יכול להופיע רק בהקשר של אמפוטנציה וחוסר אונים...תחושת  האובדן או הסכנה שיחווה תחושה זו הן המובילות ל'דרישות בלתי אפשריות', לניסיון לקבל בחזרה מה שמעולם לא היה לנו, אולם דימינו שיש לנו. אומניפוטנציה מתארת משאלה הגנתית, החבויה בכל נפש, לחיות בעולם מושלם, לנצח את הזמן, את המות ואת האחר ולכפות עליו בהצלחה את רצונך" (2, עמ' 256).  נקודת המוצא של רוב הגישות האלה היא התינוק חסר האונים, המוקף בדמויות כבירות כוח ומתוסכל מחוסר יכולתו להידמות להן. כדי להתמודד עם תסכולו הוא מדמה לעצמו שהוא משהו שונה לחלוטין, רב עצמה ושולט שליטה מוחלטת על סביבתו. פנטזיה זו היא חיונית מבחינתו, שכן ניפוצה פירושו חזרה לקרקע העגומה של חוסר האונים. קל להבין, לפי תפיסה זו, את זעמו של רומולוס. כמי שגדל כמנודה מן המין האנושי, חייב היה לחלום על מוצא נשגב של בן אלים, ועל עתיד נשגב לא פחות כמייסד עיר שתשלוט  בעולם. התלם החרוש היה עבורו סמל לפנטזיה של פיצוי, שניפוצה מעורר את הזעם הנרקיסיסטי הידוע.

תפיסה זו היא כל כך מושרשת במחשבתנו, עד שקשה לנו לחשוב על אפשרויות אחרות. בכל זאת אנסה להצביע לפחות על בעיה  אחת הכרוכה בה: לאנשים רבים, וביניהם רבים מן המטופלים שאנו פוגשים, החוויה שתיארתי כתחושת ייעוד נשגב היא קניינם הנפשי היקר ביותר, ולפעמים המקור היחידי לתחושת ערך  ותקווה. כאשר תיאוריה מבטלת תחושה זו כפנטזיה הגנתית, האם נוכל לכנותה "אמפטית", כלשונו של קוהוט, או "אינטרסובייקטיבית" כפי שבנג'מין רואה את תפיסתה? האם אין כאן חזרה למודל המתנשא של המטפל הכל יודע? אשאיר שאלה זו  פתוחה, ואסתפק בהצבעה על חלופה, הנמצאת לדעתי בחשיבה היונגיאנית. יונג (3) מציע לנו לקבל את תחושת העצמיות  האומניפוטנטית כפשוטה, כמתארת אמת  נפשית עמוקה. חוויית העצמי בתפיסתו של יונג היא ביסודה  תחושה עמוקה- ואמיתית – של כל אדם שהפוטנציאל שיש בו הוא אכן הרבה מעבר למה שמתגלה בפועל. האדם נולד עם כישורים ואפשרויות הוויה שהוא חש בהם במעורפל, ומתאמץ לבטא משהו מהם במהלך חייו. מכאן נובע הפער החווייתי בו פתחתי. כל אחד מאתנו יכול לתאר את עצמו באופן פחות או יותר מציאותי: אני נראה כך או אחרת, יש לי כישורים אלה ואלה, מעמדי החברתי הוא כזה וכזה. כל העובדות האלה שייכות לעולמו של האני המודע, ה'אגו' (בלשונו של יונג). אבל מעבר לכך כל אדם חווה את עצמו כמי שיש בו משהו עמוק וטוב לאין שיעור ממה שהוא מצליח לגלות במהלך חייו. יונג טוען שתחושה זו נובעת מן העצמי המולד שלו (כדאי להדגיש שאסור לבלבל את העצמי היונגיאני עם המושג הקוהוטיאני  הדומה, שמקורו אחר לגמרי). חשוב להדגיש שחוויית העצמי אינה דווקא קלה ומנחמת. מחוויית זו נובעת גם ההשפלה שאנחנו חשים לנוכח המעמד הדל שיש לנו במציאות, והוא הרי תמיד דל לעומת מה שהיה אמור להיות. אם אחזור למיתוס בו פתחתי, אומר כי עכשיו אפשר לקבל אותו כפשוטו. רומולוס היה באמת בנו של מרס, ודווקא הידיעה על כך היא שהפכה את קורות חייו לכל כך כואבים.

נגזרת מכאן התייחסות שונה לגמרי לעולם הדמיון. אם שורש החיים הנפשיים הוא המחסור והניסיון להתגבר עליו, עולם הפנטזיות שלנו ישקף את המציאות הזו. פנטזיה, טוען פרויד, היא פעילות מנטאלית הכפופה לעקרון העונג בלבד (4). פנטזיות מציירות את המחסור כאילו התמלא כבר, ודווקא לכן הלימוד המרכזי שניתן ללמוד ממנה הוא על מקומו של החוסר, על מהותו של החלל הנפער במציאות. אסכולות חדשות יותר בפסיכואנליזה, כמו זו של קליין (5), קוהוט (6, למשל עמ' 159), או לאקאן במושג הפנטזמה שלו (7), עדיין מתייחסות לפנטזיה, בסופו של דבר, באופן דומה.  לפי תפיסה זו, ההתפתחות הנפשית חייבת לעבור דרך התגברות על הפנטזיה וביסוסו של עקרון המציאות. (אולי כדאי לציין כי זרמים עכשוויים מסוימים (8) נראים כנוטים יותר לכיוון שאביא להלן בשם יונג. נקודה זו ראויה לדיון נפרד, שכן היא קשורה בלי ספק למעבר מתפיסה פוזיטיביסטית של האדם לתפיסה פוסט מודרנית, שמקבלת את התופעות הנפשיות השונות בלי לסווג אותן לפי היררכיה כלשהי. גם לכך יש מחיר, אולם לא אעסוק בו במסגרת הרצאה זו).

אבל אם נקודת המוצא היא העצמי של יונג, אותו פוטנציאל השואף להתגלות במציאות גם אם עדיין אין לו כלים לעשות זאת, הרי שמשמעותה של הפנטזיה חייבת להיות שונה. לפי זה  הפנטזיה היא ראשית התגלותו של כל פוטנציאל חבוי. היא כוללת בתוכה את זרעיו של העתיד להתגלות, ועדיין מגשש אחר הצורה המסוימת בה יעשה זאת. תפיסה זו משנה את היחס הבסיסי שבין עולם הדמיון לעולם המציאות. אין כאן שני עקרונות מנוגדים, אלא שלבים שונים של התהוות. קודם כל מופיע העצמי בפנטזיה, ולאחריה מתחילים ניסיונות לבנות לעצמנו פיסת מציאות משלנו, שתבטא את העצמי שלנו (לדיון קצר במושג הפנטזיה אצל יונג, ראה אצל סמואלס- 9). כאשר אנחנו מצליחים לבנות לנו פיסת מציאות שכזו, אנחנו קוראים לה בית, או לפחות אומרים שהיא נותנת לנו תחושה של ביתיות.

ג'ון היל (10), פסיכולוג יונגיאני, מגדיר בית כמקום שאנו חשים כי הוא משקף משהו מנשמתנו, משהו מן העצמי שלנו. זהו מקום שאנו קשורים אליו דרך סיפורים אישיים, מיתוסים והתנסויות משמעותיות המפקיעות אותו מלהיות "סתם" מציאות חומרית מנוכרת, והופכות אותו למה שהיל מכנה "חלל מקודש". היל טוען כי במהלך ההתפתחות אנחנו אמורים ללמוד "לחוש עצמנו בבית בעולם", לא רק בבית הפיזי אלא גם בעולם הסובב אותנו בכל מובניו,  בעולם הטבעי המוכר לנו, וכן בעולם  המחשבתי או האומנותי שאנו חשים בו את חוויית המוכרות והמשמעות שאנו מוצאים בביתנו.  הדרך להישג ההתפתחותי הזה חייבת להיות ביטחון מוצק בבית פרטי מסוים בו אנו גדלים בחיק משפחתנו, שם אנו רוכשים את החוויה הביתית הבסיסית, ולאחר מכן אנו מרחיבים אותה לעבר עולם ומלואו. מנקודת המבט הזו עלינו לומר כי העולם הפנטזיוני המתואר ע"י האסכולה הקלייניאנית (5), למשל, שכולו ניסיון למצוא סיפוקים שאינם קיימים במציאות או- לחילופין- להתקיף את המציאות ולהרסה, אינו יכול להיות הנתון  הראשוני של חיי הנפש אלא רק מרכיב מיוחד וקיצוני שלה, המתעורר ע"י ייאוש מלהגשים את התהליך ההתפתחותי הנאות ולבנות בית, פיסת מציאות היכולה להכיל את העצמי.

בנקודה זו אני מתחבר למשנתו של וויניקוט (11), שתפיסת הפנטזיה שלו מזכירה בקווים רבים מה שאמרתי כאן בשם יונג. (כדאי להזכיר את ספרו של יעקוב מטרי "בית לנפש"(10) העוסק במשמעותו הסמבולית של הבית, בין היתר ע"פ גישתו של וויניקוט, אם כי מנקודת מבט מעט שונה מזו שאני מביא כאן). גם וויניקוט מתנגד לחלוקה הדיכוטומית שבין פנטזיה למציאות.  וויניקוט מתנגד לדיכוטומיה עוד יותר מושרשת, שראשיתה -לכל המאוחר- בהגותו של  דקרט: זו שבין העולם המציאותי, האובייקטיבי והמנוכר, לבין עולם נפשי סובייקטיבי ומנותק מן המציאות. וויניקוט טוען, וטענה זו היא אולי תרומה לפילוסופיה לא פחות מאשר לעולם הטיפולי, שאת רוב חיינו אנחנו  איננו חיים באחד משני העולמות האלה אלא במרחב שהוא מכנה מרחב ביניים, הכולל משהו משניהם. די לחשוב על אירוע בנאלי כמו משחק כדורגל כדי להבין את כוונתו. האם מדובר במשחק מציאותי? אין ספק. השחקנים בועטים בכדור מציאותי (והמארגנים עושים כסף מציאותי). אבל האם המשחק ניתן להבנה בלי להתייחס לעולם שלם של פנטזיות המושקע בו? האם הוא היה מתקיים בלי שהאוהדים והשחקנים ישקיעו את תחושת העצמי שלהם בתוצאותיו? באותה מידה אפשר להראות כי כל עולמנו התרבותי, הדתי, ואפילו הכלכלי נמצאים באותו מרחב ביניים.

וויניקוט עוקב אחרי התפתחותו של מרחב הביניים הזה. ראשיתו, הוא טוען, באובייקט המעבר. אותו חפץ סתמי לכאורה, פיסת בד או בובה, שהתינוק מתקשר אליו בכל נפשו, זועם אם ננסה להחליף אותו, או אפילו לכבס אותו ולשנות את ריחו האופייני. האם מדובר בחפץ מציאותי? בוודאי, אבל משמעותו עבור התינוק היא אישית לגמרי. באובייקט הזה מופיעה לראשונה יכולתו של התינוק ליצור לעצמו עולם משמעויות פנימי ולקשור אותו לפיסת מציאות מסוימת. וויניקוט מדגיש שאנחנו, המבוגרים, נוהגים לכבד את העמימות המבורכת של מרחב הביניים ואיננו שואלים את הילד אם ברא בעצמו את אובייקט המעבר או שמצא אותו מבחוץ.  שאלה כזו תעמת אותו עם המציאות באופן העלול להיות הרסני וטראומטי, משום שהוא משדר לילד שהמציאות אינה יכולה- או אינה רוצה-  להכיל את העצמי שלו. במקרה כזה עליו לבחור בין חיים מציאותיים במחיר של וויתור על עולמו הפנימי, חיים ריקים ומנוכרים, או לוותר על המציאות ולשקוע בפנטזיה חסרת אונים, מסלול שבסופו נמצאים המצבים הפסיכוטיים. כך או כך, התפתחות בריאה אינה מוותרת על עולם הפנטזיה ולא על המציאות, אלא משתמשת בשניהם כדי לבנות את מרחב הביניים, שהוא מרחב החיים האנושי.

 וויניקוט מדגיש שחווייתו של התינוק היא אומניפוטנטית, שבדמיונו הוא לא פחות מבורא כל יכול שיצר את אמא ואת סביבתו כולה.  לכן כדי לחיות במציאות עליו ללמוד לצמצם את שאיפותיו לממדים שהמציאות יכולה להכיל. המאבק מתחיל כבר סביב אובייקט המעבר, שהרי בכל זאת מדובר בחפץ חומרי, שהשליטה בו אינה יכולה להיות מוחלטת. לפעמים ההורים שוכחים לקחת אותו לטיול, לפעמים הם מחליטים לכבס אותו בכל זאת...התינוק זועם על הפגיעה בשליטתו המאגית באובייקט אותו הוא רואה כחלק מעולמו הפנימי, ואנחנו צריכים פשוט להכיל את זעמו ולאפשר לו ללמוד בהדרגה את גבולות יכולתו. המרחב המוגן של הבית- במובנו הקונקרטי ובמובנו הנפשי- אמור לשמור על התינוק, להכיל את מאבקיו, ולספק לו מסגרת שבה יוכל לתרגל את יכולתו לברוא עולם משלו, שיבטא את העצמי הפנימי שלו בלי שיהרוס את המציאות שסביבו. במונחים שפיתח מרדכי רוטנברג (11) מדובר ב"צמצום", שפירושו  נכונות לוותר על הגשמה מוחלטת של הפנטזיה כדי אפשר לה להתקיים במציאות בה נמצא גם הזולת. זוהי הדינמיקה ההתפתחותית הבסיסית החוזרת על עצמה בשלבים יותר מאוחרים. במשחקי הילדים, ומה שיותר חשוב  לענייננו- באידיאולוגיות של גיל ההתבגרות.

בגיל ההתבגרות, טוען וויניקוט, הנער בוקע מקליפת סביבתו המיידית ומתחיל להזדהות עם החברה בכללה, או לפחות עם מרכיביה הקרובים ללבו. יש לו רעיונות משלו - חלקם עדיין פנטזיות בעלמא- על הדרך בה אמורה החברה להתנהל. וויניקוט כותב על המתבגרים: "הם לא יסתפקו בדבר מלבד עצמיותם כולה". ולדעתי כדאי להבין את הביטוי "עצמיותם" במובן היונגיאני של המושג עצמי. יש לנערים האלה תחושה פנימית של ייעוד שעליהם להגשים, של רצון ויכולת לעצב את העולם לפי המיטב שבהם. הם אינם מוכנים להסתפק בפחות מהגשמה מוחלטת של הפוטנציאל הזה, ולפיכך הם תוקפניים כלפי החברה הקיימת, ועלינו לעמוד בתוקפנותם כשם שעמדנו קודם בזעמו של התינוק שניסה להגן על  אובייקט המעבר שלו. כשם שאובייקט המעבר הוא ראשית הופעתה של יכולת העיצוב של המציאות הפרטית, כך האידיאולוגיה של המתבגר היא ראשית הופעתה של האחריות הכוללת שלו לסביבתו. ייתכן שאחת ההבחנות החשובות בין אופנים שונים של התבגרות נקבעת ע"י היקף הסביבה שהנער יכול להתייחס אליה: לפעמים מדובר בבית הוריו או בבית ספרו, ולפעמים במחויבות אידיאולוגית רחבה, לעם או לאנושות כולה. קולקא מסכם את תפיסת התבגרות של וויניקוט במילים אלה: "דומה שלמתבגר ישנם אובייקטים של מעבר העשויים מן האידיאליזם והחזון לתיקון העולם המפעמים בו. מרד הנעורים, במובנו הרחב כתביעה מסעירה ולגיטימית לעולם טוב ונכון יותר, הוא אפוא אובייקט מעבר, וככזה גם הוא מתקיים במרחב פוטנציאלי שהזכות לפרדוכסליות בלתי פתורה שמורה לו. זכותם של מתבגרים לתבוע את שינוי העולם מבלי לקחת על כך כל אחריות מעשית, כמו גם ביטחונם הוודאי שהם יבנו עולם ראוי יותר מבלי שיידרשו להציג לכך עדות מוכחת- הן חוויות המשרטטות מרחב זהה לזה השמור לתינוק שאיננו מערערים על חווייתו כי הוא בורא את אמא-עולם ואת עצמו-עולם"  (9, עמ' 24). הנער המורד בהוריו יכול להיראות כאילו הוא רוצה להרוס את ביתו, אבל הוא יכול לעשות זאת רק מתוך ביטחון עילאי שהבית יוסיף להתקיים בכל מקרה, ויעמוד בכל ההתקפות. ניתן לנסח את הכלל הבא: כל פגיעה באידיאולוגיות שהנער מאמץ פוגעת באמונתו בעצמי שלו ובסיכוייו לגלות משהו ממנו במציאות. כל פגיעה בביתו – במובנו הרחב של המונח- מערערת את אמונו במציאות וביכולת ההכלה שלה. רק במרחב הבטוח של הבית  הנער ילמד את גבולות יכולתו, ויוסיף לשאוף לשנות את העולם אבל במסגרת האפשרויות הקיימות. זוהי, כנראה. משמעות המעבר ממתבגר לבוגר.

התיאור הזה  מעלה שאלה: מה קורה לנער שמוצא את עצמו בלי המעטפת המכילה של בית. נער המוצא את עצמו בעימות חזיתי בין עולמו הרעיוני- אידיאולוגי לבין מציאות שהוא חווה כנוקשה ועוינת. אם נלך בעקבות ההקבלה לאובייקט המעבר, אפשר להניח שיש סכנת טראומה. אבל כיצד תופיע טראומה כזו באופן קונקרטי? כאן ברצוני לעזוב את הדיון התיאורטי ולפנות לתיאורי מקרים.

את המקרה הראשון אפשר להציג בשמו האמיתי: מדובר בנערה בשם שושנה בוגן, שהתאבדה בגיל 20, שנת 1918. כתב העת שדמות (12) הקדיש לשושנה בוגן חוברת שלמה, שרובה מתבססת על יומן שכתבה אבל בהקדמה מסופרים לנו פרטים מרתקים על העלייה השניה. מסתבר שרובם המוחלט של העולים הגיע לארץ בגיל ההתבגרות, גילאי 16 עד 20. נערים מלאי אידיאלים, אבל חסרי עורף בטוח של בית מכיל. לפי הערכות שונות, לפחות כאחוז אחד מתוכם סיימו את חייהם בהתאבדות. חייה של שושנה מראים דינמיקה של מפגש הרסני בין חזון פנימי למציאות קשה, במצב בו אין אפשרות להיעזר בבית מכיל.

 שושנה, לפי יומנה,  ידעה לחלום. כבר בגיל מוקדם היו לה חזיונות מופלאים. כפי שהיא  כותבת בלשונה הקצת מליצית וקצת עילגת (כדרכה של התבטאות בשפה אהובה וזרה כאחד): "בהיותי בת שמונה את אל-הים ראיתי...באש חזקה נגלה אלי ד' ואמר: אני ד' א-להי אברהם יצחק ויעקב, לכי את אשר אצוך" (שם, עמ' 13).  החלום המופלא עמד בניגוד משווע לדלותה של המציאות שמסביבה, ולעליבות הנפשית של האנשים המקיפים אותה: "ילדה בעיירה נידחת" כתבה על עצמה " ...בצערה הגדול, הביטה אל האנשים הרצים, הטעונים על שכמיהם שקים כבדים, סלים גדולים, אך את המשא הכבד ביותר בלבם ראתה. לצר היה לה שאינה יכולה להקל מעליהם את משאם. עוד יותר- כי משאותיהם הפנימיים בודאי לא תוכל להקל" (שם). קשיים חיצוניים לא הרתיעו אותה, אבל פחד נורא מילא אותה מקשיים פנימיים,  ספקות וייאוש: "חשקה נפשה לארץ ישראל," המשיכה לכתוב על עצמה  "היא קיוותה כי שם נושא אדם רק את המשא החיצוני שלו. אולם סבל פנימי לא תמצא שם" (שם, עמ' 21). לא כך היה, שכן עם עלייתה היא נפגשה בעולים הוותיקים קצת יותר ממנה, ודרכם בספקות החריפים ובציניות המאפיינת מתבגרים שכבר טעמו כמה כישלונות. זה זעזע אותה באמת : "לא הבנתי את הפקפוקים האלה ונבהלתי בעדם. אילו את ארץ ישראל עם עבודתי בפקפוקיהם ממני גוזלים. מה הם רוצים- בהתרגשות שאלתי. מה זה? איזו זיקנה? אילו פקפוקים? היכן החיים? "  (שם, עמ' 26). הייאוש שאחז בה החל להפוך לתחושה כללית שהחיים אינם ראויים לחיותם, ושהאידיאלים בהם האמינה אינם אלא ניסיון להשקיט את הייאוש: "כדי להשקיט את החושך ממציאים אידיאלים חדשים: העם העברי, העבודה, ריבוי ילדים לעם, חושך ואפלה"   (שם, עמ' 47). (כדאי לשים לב לכך ששושנה משנה כאן את "המסגרת התיאורטית" של דבריה. מתפיסה "יונגיאנית" הרואה באידיאל התגשמות של העצמי היא עוברת לחשיבה "פסיכואנליטית" הרואה בו פיצוי לחוסר). את שהותה בארץ סיכמה במילים הבאות: "חצי שנה בארץ הייתה, עמלה, עבדה כיתר חבריה. רקדה וקפצה משמחה. אך שגתה הילדה. והנה בבת אחת את הסבל הסודי, הפנימי בכל רחבי נפשה הרגישה. הזדעזעה הילדה למות חפצה, להשתגע יכלה. כי הצער לשיגעון הגיע" (שם, עמ' 54). במצב כזה  מתחילה ההתאבדות להיראות כפתרון, כהתרסה כנגד עולם שבו אי אפשר לחיות חיי אמת. הקטע האחרון ביומנה נכתב לאחר התאבדותו של אחד מחבריה. שושנה שאלה את עצמה אם יש לראות בהתאבדות חולשה או גבורה, וענתה: "זאת היא לא גבורה ולא חולשה, לפי דעתי, אלא דבר הכרחי, שפתרונו- או לחיים או למוות. פה ע"י המוות מתבטאת האמת שלו והשקר של החברה: להמשיך את חייו כיתר החברה אין ברצונו- ואת חייו להשיג אין ביכולתו....דבר אחד ברור: כי בן האדם לחיים נוצר, לחיים בלי פשרה קטנה. ואם בן האדם מרכין את ראשו לכל אלה הקטנות, האם לא עשיר ובריא המות מחיים כאלה?" (שם, עמ' 63). המפתח לחווייתה מצוי במילים "בלי פשרה קטנה". כך מדבר מי שחש שהעולם אינו יכול להכיל את העצמי שלו, ואינו מסוגל לכפוף את עצמו לחיים ריקים ומנוכרים. הצמצום ההדרגתי של החזון יכול להתרחש רק במרחב מוגן שיש  בו הורים המסוגלים להכיל את האידיאל ההתבגרותי באותו אופן בו הכילו קודם את כעסיו הילדותיים, בלי לפגוע ברצינותם ובלי לעמת אותם עם המציאות הנוקשה. התנאי הבסיסי הזה לא התממש במקרה של שושנה, כפי שכתבה עליה אחת מחברותיה – חנה כצנלסון- לאחר התאבדותה: "לדלות מקרבנו, למצוץ אך ורק מתוך עצמנו את כוחות היצירה וכוח החיים- למי נפש כל כך עשירה, כה עצמית? והשנים הכי מסוכנות בחיי אדם. שנות המעברים. שנות משבר, מעבר מילדה לאשה, כל זה עבר עלינו בלי השגחת אם מבינה." (שם, עמ' 60).

 תקופת העלייה השניה הייתה ללא ספק מקרה קיצוני. נדמה לי שזו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה בה התגשם חלומם הנצחי של מתבגרי כל הדורות, ללכת למקום חדש ולהקים בו עולם חדש לגמרי. דווקא משום כך הוא מאפשר לנו התבוננות במחירו של החלום הזה, אם נגזר עליו להתגשם. מכאן אעבור לעסוק במקרה פחות קיצוני, והוא התהליכים שעבר נוער גוש קטיף בזמן ההתנתקות.

הנוער בקטיף היה מאופיין, ברובו,  במחויבות אידיאולוגית גדולה מאד. מדובר בנוער שחי בחברה שכולה הייתה מונעת ע"י אידיאולוגיה, ובעזרתה הצליחה לעבור תקופות של טרור קשה. במצב כזה האנרגיה ההתבגרותית של הנוער הושקעה בניסיון להגשים, למרות כל הקשיים המציאותיים, את האידיאלים עליהם חונכו. מרדנותם התבטאה באמונה שהם עתידים להגשים את האידיאלים האלה ביתר שלמות מהוריהם.  בזמן המאבק על הגוש היו חילוקי דעות בין מטה המאבק של הנוער לבין מטה המאבק הרשמי. הנוער, כמובן מאליו, היה יותר מיליטנטי (כפי שאמרה שושנה בוגן- בלי פשרה קטנה). בזמן הפינוי עצמו היו לרבים מבני הנוער תכניות מקיפות להתנגדות, שרובן המכריע לא יצאו אל הפועל- בין היתר משום שההורים נכנסו לחרדה, והנערים לא רצו להחריף  עוד יותר את המשבר שהוריהם כבר היו בו ממילא. הרבה מהנערים נותרו, לכן, בתחושת השפלה עמוקה, כמו שאמר לי אחד מהם- הרגשתי כמו מישהו שהוכה בפומבי ולא הגן על עצמו. יותר מזה, התחושה הייתה שהאסטרטגיה הפייסנית של הוריהם נכשלה, ולא רק שנכשלה, אלא שהיא הייתה הגורם להשפלה שחשו.  במונחים שדיברתי בהם קודם, הנערים האלה התנגשו עם המציאות בכל עצמתה, בלי שהוריהם יכלו להציע להם הכלה בצורת הגנה או הדרכה. בחלק מהמקרים התנגשות זו גרמה לשבירה קשה, שאנסה להמחיש בציטוט ממכתב שכתבה נערה לעיתון נוער, לאחר אירועי עמונה, והיא מתארת בו את עצמה ואת חבריה: "עיניים אדומות ממסגרות מבט לא ממוקד, מבט שבור, מרוסק, נבגד....הם מזהים זה את  בלי כל  בעיה...והם מזהים גם את התשישות והמבט המנותץ בעיניים ומיד יודעים: גם הוא שייך לאותו הנוער...המדינה בגדה בהם, הוקיעה אותם כמתפרעים קיצוניים. הצבא בגד בהם, כשהחיילים שכה העריצו הכו בהם עד זוב דם. מועצת יש"ע בגדה בהם, בהפכה מאבק עיקש לתאטרון בובות. הרבנים בגדו בהם, התעלמו משאלותיהם, ולא נתנו את התמיכה הנחוצה...אני יודעת. בעבורי אין אלה סיפורים, כי אני אחת מהם, נוער הגגות, ילדי הגירוש." (עולם קטן (שבועון לצעירים), ח' אייר, ה' תשס"ו).

זהו הרקע לתיאורי המקרים שאביא עכשיו, שני הנערים שאציג הם מבין המגורשים.

המקרה הראשון יכול להישמע כסיפור רגיל של משבר התבגרותי. אבי הוא בחור ישיבה תיכונית בן 16, הופנה אלי בעקבות התנהגויות אובססיביות. הוא נוטל את ידיו שוב ושוב, מתוך תחושה שהנטילה הקודמת לא עלתה יפה. הוא מניח תפילין מספר פעמים ביום, בביטחון שבפעם הראשונה לא הניח אותם כראוי. כשהוא אוכל הוא חש חרדה שמא הכלי בו אכל לא הוטרף מתי שהוא...כל החרדות האלה מקשות עליו  מאד להתרכז בלימודים. 

 בשיחה הוא משתף פעולה, אמנם  במאמץ גדול. כשנה אחרי הגירוש תפקד היטב, והיה נראה  שהתגבר על כל הקשיים, אבל אחר כך הכאב חזר אליו בעוצמה גדולה. בעיקר סיפר על חלום אחד, החוזר ונשנה מאז (וממנו לקחתי את שם ההרצאה): הוא נמצא רגע לפני הגירוש, עוד מעט ייהרס הבית. הוא חש שהוא חייב, פשוט חייב, לצלם אותו אבל לא מוצא מצלמה. מתעורר בתחושה של סיוט.

הגוש זכור לו כמקום מושלם, מקום שאין בו רוע.  מאז הגירוש המשפחה גרה במקום זמני, ואבי רואה את סמכותם של הוריו מתדרדרת. אחיו נהיים הרבה יותר חצופים, לדעתו. גם הצניעות אינה מה שהייתה "מה שקורה כשאין בית", הוא אומר. "אין מה שישמור עלינו.  אני עוד בישיבה, אז אני מוגן. האחים שלי גרים עם ההורים, אבל לא בבית. הם הרבה ברחוב, ורואים את זה בהתנהגות שלהם".

מסתבר שגם אבי אינו מוגן באמת. בסופו של דבר הוא מתבגר, ויש לו יצרים נורמליים שהוא אינו יודע איך להתמודד עמם. יום אחד הוזמן לצו גיוס, וחזר מזועזע מחוסר הצניעות שראה שם. "איך החיילות מתלבשות!".  "בכלל", הוא אומר, "מביך לחשוב שזו דרכו של עולם". הוא מדבר במאמץ גדול על מבוכתו, וכשאני מנסה, בעדינות, לרמוז לכך שבעצם חש גירוי מיני ונבהל מכך, הוא מאדים, אבל מסכים. ולאחר שתיקה ארוכה הוא אומר: "הרי ידוע שחיי אישות זה דבר טבעי. לא צריך להילחץ מזה. אבל זה צריך להיות בקדושה, אחרת זה נהיה באמת דבר רע. אחרי הגירוש אני לא מצליח להאמין שיכול להיות בעולם משהו טוב. הנה, משהו שהיה כל כך טוב נהרס בכזו קלות, אז אולי העולם הוא באמת מקום רע". לאחר מכן הוא מספר על פנטזיות מיניות, מאד מינוריות, רחוקות מאד ממה שאנחנו שומעים פעמים רבות מבני גילו. אבל זה כבר גרם לו לתחושה נוראה של אי יכולת לשלוט ביצריו.

אני מציע לשים לב למעבר המהיר שראינו בדבריו של אבי, בין הקושי לקבל את מיניותו לבין הכאב על אבדן הבית, ולהבין את משמעותו לאור המושגים שהבאתי קודם. נראה שמה שאבי מנסה לומר הוא  שהגירוש פגע במרחב הביניים התרבותי שבתוכו הוא היה אמור לעבד את ההתעוררות היצרית הנורמלית שחש, ובלשונו: להפוך את היצר למשהו טוב. אבדן המכל הביתי גרם לכל התעוררות להחוות כמציפה, כבלתי ניתנת לשליטה.

כנגד חוסר השליטה הוא מנסה להפעיל מנגנון של שליטת יתר. פעם הסביר לי כמה קשה לו לשהות בשירותים. הוא מגיע לשם פעמים רבות בכל יום, אבל מתקשה לעשות את צרכיו. ביקשתי ממנו לתאר לי את הרגשתו, והוא אמר במבוכה: "קשה לי להתפנות...". להפתעתי, הוא לא היה ער למשמעות הנוספת של המילה פינוי, וכשהסבתי את תשומת לבו הסמיק ושאל: "מה, אתה מקשר את הדברים האלה רק לפי המילה?"  "עזוב את המילה" אמרתי "מה אתה חושב, יש קשר ביניהם?" היסס, ואמר: "באמת התפנינו מהגוש מהר מדי... ואני  חשתי חוסר אונים נורא". הוא השתתק, ואני השלמתי את הדברים:  "ועכשיו אתה מנסה לשלוט אפילו על ההפרשות שלך. אבל מרוב פחד לאבד שליטה אתה מאבד אותה בפועל!" (אפשר להעיר, במאמר מוסגר, שראיתי לא מעט משפחות שהתפנו לפני התאריך הסופי כדי לחסוך את הטראומה מן הילדים. ככל שיכולתי לראות מניסיוני, ברוב המקרים הפעולה הזו רק העצימה את הפגיעה ).

ניתן לתאר את סיפורו של אבי במונחים פסיכואנליטיים. ההתנהגות האובססיבית נובעת  מניסיונותיו הנואשים של האגו הצעיר להתגונן מפני ההצפה היצרית האופיינית לגיל ההתבגרות. אפשר להזכיר כאן שפרברן (13) מתאר את האובססיה כהגנה מפני תחושה של רוע פנימי, תוך ניסיון מתמיד לשלוט בו ולהפריד בינו לבין כל מה אנו רואים כערכי וטוב. בלי לסתור תובנות אלה, נדמה לי שהסיפור מורכב יותר. באופן רגיל, המתבגר אמור לבנות לעצמו זהות תרבותית וערכית, ובהדרגה לשלב בתוכה את עולמו היצרי המתעורר. גם היצר מופיע לראשונה כפנטזיה לצריך ללמוד לצמצם כדי לאפשר לה להתממש במציאות. כמו שראינו, אפשר לעשות זאת רק במסגרת ההכלה של בית בטוח- אבל תחושת הביטחון הזו בדיוק היא שאבדה לאבי עם קריסתו של הבית הפיזי. במצב כזה אין לו מסגרת מכילה שבתוכה הוא יכול לחקור את האיכויות היצריות החדשות שהוא מגלה בתוך עצמו, בלי לפחד שעולמו התרבותי עומד לקרוס. מבחינתו, העולם הזה כבר קרס, ואפילו תמונה לא הצליח לצלם ממנו! לפיכך הכישלון להתמודד עם עולמו היצרי הוא, במידה רבה, תוצאתו של המשבר ולא  רק סיבתו.

ליאור גם הוא בחור ישיבה, הלומד באחת מישיבות ההסדר היוקרתיות. הופנה אלי בגלל תחושה כללית של חוסר סיפוק וקשיים בתפקוד שהוא סובל מהם מאז הגרוש. יושב בישיבה אבל לא לומד. מלא כעסים על עולם ומלואו.  מעל לכל חש אדישות קשה,  אין טעם בכלום.

מילדותו היה תלמיד טוב, חברותי ופעיל. מתי שהוא בתיכון השתנה, נעשה אדיש. "קרה משהו?" שאלתי. "לא זוכר, אתם הפסיכולוגים תמיד מחפשים טראומות..."  "ובכל זאת", אני מתעקש.  "נסה לתאר לי את השנים האלה שבהן נהיית אדיש". והוא מספר על תקופת הטרור, על קסאם שפגע  בבית שכן, על חבר שנדרס (במכוון) ע"י חיילים שחשבו שהוא מחבל, על חבר אחר שהתאבד אחר כך- בלי קשר, כמובן. "זה לא נגע בי", הוא אומר. "בתקופה ההיא הייתי שומע שמישהו מת, הייתי אומר- טוב, באסה. זהו". לשאלתי אם יתכן שפשוט הגן על עצמו מהזוועות שהקיפו אותו, הוא חושב ארוכות ומהנהן לחיוב.

חלומותיו עוסקים בדרך כלל בגרוש. באחד מהם הוא חוזר ליישובו, ומוצא שם את הכל כמו שהיה. הבתים עומדים במקומם, אבל הכל כמו עיר רפאים. אין נפש חיה, אין צמחים. חוויה של מוות. בשיחה הוא שם לב להקבלה שבין היישוב המופיע בחלום לבין המציאות הנפשית שלו כיום. הכל בסדר, לכאורה, אבל חסר חיים, וריק.

חוסר החיים מופיע גם בחלום נוסף, שהביא זמן קצר לאחר ראשית הטיפול: רחוב ריק, ליאור עומד ומולו חומה לבנה, אין אנשים בכלל. פתאום מופיע אופנוען ומתנגש באוטובוס. ליאור תוהה לרגע אם לגשת אליו, מתוך ביטחון שהוא כבר מת,  אבל מיד הוא נזכר שרק לרופא יש סמכות לקבוע מוות. הוא ניגש ומנסה להחיותו, ולהפתעתו מצליח. האופנוען משתעל בייסורים, אבל נראה שהוא יחיה. שאלתי מה הוא חושב על הכביש שבחלום והוא אמר: "הכביש היה חלקלק, ידעתי שזה עומד לקרות". על האופנוע אמר: "רכב מסוכן, לא יציב, מועד לתאונות. אופייני לצעירים". דיברנו על התקווה המופיעה בחלום הזה. אם נחשוב על כל הדמויות שבחלום כעל ייצוגים שונים שלו עצמו, הרי שלכאורה היה באמת קרוב לייאוש, והאמין שהוא כבר מת, אבל מסתבר שיש סיכוי לחיים, גם אם הדרך לשם כרוכה, כנראה, בייסורים לא קלים.

בעקבות השיחה הזו הוא מתחיל לספר בהרחבה על הגירוש עצמו. בהתחלה התיאור היה עובדתי ויבש, ובהדרגה התמלא זעם. פעם חלם על בית הכנסת בנווה דקלים, וראה יס"מניקים מתפללים בו. בעודו חולם נתקף זעם נוראי וצעק: בושה, צאו מבית הכנסת שלי. בשיחה שאלתי אותו מה הרתיח אותו כל כך, וענה: "גם בגירוש היו כאלה (הכוונה לחיילים) שהתפללו, לא הבנתי את זה. זה כאילו שרוצח יתפלל באמצע שהוא רוצח". "אתה רואה את זה כרצח?" שאלתי, די מזועזע, וענה: "יותר גרוע, זה כמו להרוס מישהו ואז להשאיר אותו חי. כמו שאונסים בחורה". שתקנו כמה זמן, כשאני מנסה לעכל את העוצמות, והוא הוסיף: "יותר גרוע. לבחורה שנאנסה לפחות ברור שכל החברה לטובתה, שכולם מסכימים שהיה פה פשע. במקרה שלנו יש כאלה שחושבים שהייתה פה מצווה. לדבר אתם זה כמו להתנגש בקיר" אמר, כשהוא משתמש בלי משים בדימוי מן החלום הקודם.

מכאן החלה תקופה של דיכאון.  שני תכנים מרכזיים שבו ועלו בשיחות. האחד, פנטזיות אלימות שכוונו כלפי כוחות הגירוש. פעם אמר: "הייתי רוצה להרוס לכולם את הבתים. לכולם. מהשרים ועד לחייל האחרון. אחר כך הייתי נותן להם פיצויים, אבל כמו שנתנו לי: קודם שיביאו הוכחות שבכלל גרו שמה, שיביאו תעודות מכיתה א' וכל זה"...במקביל היה שוקע בייאוש ואומר: "תגיד לי אתה. יש סיכוי לשנות משהו? בתקופת המאבק חשבנו שנשנה את העולם, שנשכנע את כולם שאסור לעשות דברים כאלה. אבל זה מצחיק. אף אחד לא שם עליך. או שאתה נהיה כמוהם, או שהם רומסים אותך". אפשר לראות בדברים האלה שיח פוליטי, אבל משמעותו הרגשית ברורה ועמוקה. כל חייו של ליאור נבנו על עולם ערכים תרבותי מסוים. בחווייתו, ברגע שהעולם הזה נרמס הוא הועמד בפני ברירה לנטוש את העמוקות באמונותיו או להמשיך להירמס. הוא לא התלבט, היה ברור לו היכן הוא עומד, והיה ברור לו שהוא ימשיך להירמס.

ליאור המשיך להתלבט איך אפשר למצוא משמעות בחיים, בתנאים הנתונים. לקראת סוף הטיפול היה נראה שהוא מתחיל למצוא לעצמו ניסוחים שהקלו עליו באמת. פעם אמר: "יש משמעות לעמוד על שלך, אם אתה יודע שאתה צודק, גם אם בסוף זה לא הולך. הנה, אדם יודע שהוא ימות בסוף, אז מה, הוא לא משתדל לחיות כמו שצריך?" אני מציע להיזכר בשושנה בוגן, משום שזוהי בדיוק הנקודה אליה  לא הצליחה להגיע. היציאה מן המקום של הכל או לא כלום, למקום בו אדם עושה את שלו בלי לצפות להגשמה מלאה של ערכיו, חלומותיו והאידיאלים שלו. ליאור סיים את הטיפול לאחר שעבר לישיבה חדשה, והחל לחוש טעם מחודש בחיים. גם לגבי העתיד הוא חש פחות ייאוש. "הרבנים שלנו חיו בסרט", אמר לי בפגישתנו האחרונה, התכוון לוודאות שהפגינו רבנים מסוימים לגבי האפשרות לסכל את הגרוש. "אנחנו נמשיך ממקום הרבה יותר מציאותי". במונחים בהם השתמשתי קודם, נראה לומר שהמסגרת הטיפולית הפכה לזמן מה למסגרת בטוחה בה אפשר היה לעבור את התהליך הצמצום ההדרגתי של החזון לממדיו המציאותיים. זהו אולי תפקידו המרכזי של טיפול במקרה כזה.

הבאתי שני סיפורים על נערים נורמטיביים ביסודם, שנקלעו למשבר נפשי עקב הגירוש. בשני המקרים, ובעוד רבים אחרים, הגירוש פגע בתהליכים הטבעיים של ההתבגרות ע"י ערעור המסגרת המכילה שהייתה אמורה לאפשר אותם.  עם כל ההבדל בין המקרים, הפגיעה בשניהם היא באפשרות יצירתו של מרחב הביניים התרבותי, היכול להכיל את החיים היצריים ממש כמו את האידיאלים הרוחניים. שני הנערים נקלעו למשבר ונזקקו לעבד אותו בטיפול. כמה מן הנערים המגורשים נזקקו לטיפול ולא קבלו אותו, מסיבה כזו או אחרת? כמה מאלה חיים לכאורה ללא פגיעה, אבל נושאים בלבם צלקות נפשיות עמוקות? אסיים בציטוט נוסף ממכתב שכתב נער מן המגורשים, שנה לאחר הגירוש: "עכשיו" הוא כותב "אני לא בוכה. לא על הבית. לא על החברים שנשארו מאחור. לא על החיים שאבדו. לא על השנים שהתבגרנו בהן תוך שנה אחת..כי איש מת אינו בוכה..אתה רואה אותו מחייך..הוא אפילו צוחק! אבל הוא לא באמת מרגיש ככה...כי בלבו הוא מת. 8000 אנשים חווים זאת יומיום...הרי הם חזקים! התגברתם כבר אחרי שנה, לא? ואני אומר: לא!" (עולם קטן, ב' טבת, ה' תשס"ז).

בבליוגרפיה

 

1) אופנהיימר,א.: היינץ קוהוט. תולעת ספרים,  2000

 2) בנג'מין, ג'.: כבלי האהבה. דביר, 2005

Jung C. G. : Psyche and Symol . Anhor Original N.Y. 1958 (3

4) Freud. S. Formulations of Two Principles of Mental Functioning/ S.E. 12

5)Klein M. Love Guilt and Hate/ IN: Love Hate and Reparation, with J. Rivier. London Hogarth

6)ׂKohut H. The Restoration of the Self. International Universities Press. N.y. 1977

7) ואנייה, א: לאקאן. רסלינג, 2003

8) מיטשל ס.א.: תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים. 2003

9) Sauels A: Jung and the Post Jungians. Routledge n.y. 1997

10) Hill J. : At Home in the World. Jurnal of Analytical Psychology. 41 1996ׂ 7

11) ויניקוט, ד.ו.: משחק ומציאות. עם עובד. 1995

12) מטרי, י.: בית לנפש. מודן. 2005

13) רוטנברג: קיום בסוד צמצום. מוסד ביאליק, 1980

14) מוטי זעירא :שושנה ילדת לפידות, אייך? שדמות, במה לתנועה הקיבוצית. 1989

15) Fairbairn, W. R. D. : Psychoanalytic Studies of the Personality Routledge, London    and N.Y. 1990

מכון סאמיט, ירושלים (פנטזיות והתבגרות). עורך- חיים דויטש. 2007