מסע הנערה אל עצמה

פורסם לראשונה: בת מצווה. שרה פרידלנד בן ארזה (עורכת) מת"ן, ירושלים. 2002

תקציר. המאמר בוחן את משמעות גיל בת המצווה ואת זהות הנערה המתבגרת משלושה היבטים: גיל ההתבגרות, הזהות הנשית, והממד ההלכתי-רוחני. המאמר מתעמק בשאלת רכישת הזהות האישית בגיל ההתבגרות תוך התבססות על תפיסות פסיכואנליטיות של אריקסון. הוא מתאר כיצד המתבגר/ת עובר/ת מהיות חלק מסיפור משפחתי להפיכה לגיבור/ה של סיפור אישי.

כהנא מתמקד גם בזהות הנשית המתעצבת, המתבטאת הן בפיזיולוגיה המשתנה והן בציפיות החברתיות. הוא מתאר את המהפכה הפמיניסטית כמאבק על זהות עצמאית, ומציע שהנערות הדתיות חוות תהליך ייחודי של קונפליקט בין מחויבות למסורת לבין הרצון לשוויון וליצירתיות עצמאית. המאמר מציין את תחושת השוליות שנשים חוות במסגרות דתיות ואת הדרישה לחיבור עמוק ומשמעותי יותר לעולם הרוחני היהודי.

כהנא דן גם בפוטנציאל הקבלי והחסידי להענקת משמעות עמוקה יותר לנשיות דרך רעיונות כמו "יסוד הנוקבא" ו"חיפוש האני העצמי" של הרב קוק. עם זאת, הוא מדגיש שהנערות דורשות "קול" משלהן, שאינו מתמצה בפרשנויות מסורתיות, ומציין את הצורך בדיאלוג חינוכי המכיר בשאיפותיהן.

לסיכום, המאמר קורא לחשיבה משותפת עם הנערות על טקס בת המצווה, כשלב ראשון בדרך לשוויון ולביטוי עצמי. הוא מדגיש את חשיבות ההקשבה והענווה בתהליך החינוכי, מתוך כבוד לעולמן הרוחני המתעורר.

            הדיון במושג 'בת מצווה' לוקח אותנו לשלשה מחוזות של עיון. ראשית זהו הגיל עצמו, תחילת ההתבגרות. שנית זוהי הבת, האישה הצעירה לעתיד. שלישית זוהי המצווה, העולם ההלכתי והרוחני שאנו מעמידים לפני המתבגרת הצעירה, משתדלים 'לחנך' אותה לאורו. טרם אדון בתמונה השלמה ברצוני להתעכב מעט על כל אחד מן המרכיבים הללו.

א)     מאז שנות ה50- לימד אותנו אריקסון (אריקסון,90'), מחשובי ההוגים הפסיכואנליטים, לראות בגיל זה את תקופת 'רכישת הזהות'. ניתן לומר כי זהותנו הינה תשובתנו הפנימית, העמוקה, לשאלה 'מי אתה'? יכול אדם להשיב לשאלה כזו כשהוא משתמש בהגדרות חברתיות שונות: גילו, מקצועו, מצבו המשפחתי, היותו בן לתרבות מסוימת, והמין אליו הוא שייך. דומה שכולנו נסכים כי הגדרה כזו תהיה חלקית וחיצונית, שהרי היותי בעל מקצוע מסוים אינה ממצה כלל את מהותי. אני מתאפיין יותר על ידי האופן המסוים בו אני ממלא את תפקידי המקצועי- היותי בעל סגנון ייחודי, חד פעמי. כך הדבר לגבי כל יתר מרכיבי הזהות שציינתי (ועוד אינספור אחרים). מי שמכיר אדם יכול לזהות את חותם אישיותו הייחודית בכל מה שהוא עושה, באופן הבלתי ניתן לשחזור שבו הוא ממלא כל תפקיד חברתי – זוגיות, הורות ומה לא.

            כיצד אם כן נתאר את זהותו של אדם? את יחודו הפנימי העמוק? אולי הנכון ביותר יהיה לתאר את זהותו של האדם כמעין יצירת אמנות מופלאה, שיוצר האדם מחומרים חברתיים שונים. אלא שיצירה זו הינה – הוא עצמו. כשם שאמן לוקח חומרים מוכנים ומכניס בהם משהו מנשמתו כך לוקח כל אחד מאתנו את 'מרכיבי זהותו' מן הסביבה התרבותית בה הוא חי, ויוצק בהם תוכן פנימי מקורי משל עצמו.

            כל מי שמכיר ילדים יודע עד כמה טבועים הם-כמעט מלידתם- בחותם אישי מובהק. מהו, אם כן, יחודו של גיל ההתבגרות? האם לפניו היינו חסרי זהות? ועוד שאלה: תהליך עיצוב הזהות הרי אינו נפסק לעולם. כל שינו במצב המשפחתי או המקצועי, כל דבר עמוק שאנו לומדים מעצבים מחדש את זהותנו. אם יש בנו חותם ייחודי מהתחלה ואם זהותנו מתפתחת עד 120, מה קורה בגיל ההתבגרות, ואינו קורה לפניו או אחריו?

            התשובה באה דווקא מתוך תפיסת הזהות כיצירה, כפי שתיארתי קודם. אין ספק כי כבר מלידתו מהוה הילד יצירה עצמאית ומיוחדת. ברור שהתהליך היצירתי של עיצוב עצמי אינו פוסק לעולם. אולם בשלב מסוים של החיים מתחילה להיבחן השאלה: מיהו היוצר? הנער חש כי הוא בשל ליטול לידיו את הפיקוד על התהליך היצירתי כולו (כלומר על חייו). ההורים חוששים. הם הרי השקיעו את נשמתם ב'ילד', עיצבו אותו באהבה לאור מיטב ערכיהם ותפיסת עולמם. איך יפקידו עכשיו את השקעתם האדירה בידיו של צעיר לא מנוסה? כל המריבות הקטנות והמתישות ("מתי אתה חוזר הביתה?") אינם אלא צידו החיצוני, הטכני, של המאבק האמיתי לחירות ולזהות.

            זהו תהליך הכרחי, אם כי לא תמיד הוא מתרחש באותה עוצמה. כך למשל, באופן פרדוכסלי, אהבה עזה משני הצדדים עלולה להחריף את ההתנגשות (בפרט אם אין היא מלווה בכבוד לייחודיותו של נער, ובאמון אמיתי) נער איכותי החש כי גנוזים בו כוחות יצירתיים גדולים עלול להיות מורד עיקש במיוחד. לעומת זאת נער החרד לאבד את אהבת הוריו עלול שלא למרוד כלל (ולשלם אחר כך מחיר יקר בהמשך חייו). אריקסון מצביע על סכנה של "פיזור זהות", האורבת למי שאינו עובר את התהליך הזה. זהו מצבו של הנער החש כי אינו יודע מיהו, ומכל מקום אינו בעל השפעה על מהלך חייו. במקרה כזה אין הוא שולח יד כדי לתפוס את גורלו ולעצבו כרצונו, אלא מניח לעצמו להיסחף לאיטו בזרם החיים. את תחושת עצמיותו הוא שומר לאותם רגעים שלאחר הלימודים (או העבודה), כשהוא יושב עם חבריו ומעביר את זמנו בלא כלום. רק אז הוא חש תחושת חירות מסוימת, אולם אין הוא יודע מה לעשות בה.

            הפסיכולוגיה של זמננו הפוסט מודרני (הנוטה לפקפק בקיומה של זהות קבועה ומוגמרת)  צרפה למושג הזהות את מושג הנרטיב, המתאר את  הספור האישי, הייחודי, של כל אדם ואדם. לכל אדם יש ספור חיים אופייני, ובו מתבטאות סגולותיו הייחודיות, יחסיו עם סביבתו וכו'. גם את ההבדל בין האדם ה'תקין' מבחינה נפשית לבין ה'פתולוגי' ניתן לתאר על ידי השוואת סיפורי החיים שלהם. פרופ' חיים עומר (עומר-אלון, 97') מתאר את איכויותיו של ספור חיים 'טוב', המאפשר לאדם לבנות את חייו ולחוש בתוכם כבתוך שלו. זהו הספור שלגביו חש אדם כי אכן "זהו הספור שלי", כי "אני הוא גיבור הספור הזה" וכי "סיפורי הוא ספור בעל עתיד" (עמ' 133).

            לאור מושגים אלו ניתן לחזור ולהעמיק את תפיסת ההתבגרות כגיל  "רכישת הזהות": בגיל זה חש הנער כי הוא בשל להיות המחבר והגיבור של ספורו הוא. שוב אין הוא מוכן להגדיר את עצמו כחלק ממשפחתו ותו לא- כדמות משנה בסיפורם של הוריו. להפך, הוא עומד להיות גיבור מרכזי של ספור משלו, ספור חדש.

            ארשה לעצמי להזכיר מושג נוסף, והוא 'בקשת האני העצמי' במשנת הרב קוק: "רוח אפינו משיח ה', זהו גבורתו הדר גודלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפנו הוא…" כותב הרב "את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא" (אורות הקודש,תשכ"ד, ג', קמ'). זוהי, כידוע, תפיסה יסודית ביותר בעולמו של הרב (וגם בעולם החסידות, אלא שאין כאן מקום להאריך בכך). בכל אחד גנוז אור מיוחד, א-להי, שיש בו גוני גונים שאין באף אחד אחר, ועליו בלבד האחריות להוציא את כל גווניו מן הכוח אל הפועל. בכך הוא נוטל חלק בגאולת עצמו, ובגאולת העם והעולם כולו.

            נחבר את הדברים. אותו אור א-להי על כל גווניו, אותה נשמה עליונה, נמצאים באדם מלידתו. אולם רק מרגע מסוים מתחיל האדם לחוש את אחריותו האישית להוציאם אל הפועל. לעיתים בניגוד גמור לכל דרישות סביבתו. זהו הרגע בו הוא חש צורך להיות ה'גיבור' של ספור חייו, ולעצב את זהותו בעצמו על פי אותו 'אני עצמי' שהוא מבקש. זהו גיל ההתבגרות, וזהו אולי מקור עוצמתו הפנימית האדירה של המאבק העיקש המתרחש בגיל הזה.

ב)     כפי שאמרתי קודם, אין אנו עוסקים בגיל ההתבגרות באופן כללי ומופשט. אנו עוסקים בהתבגרותה של נערה. האם יש תהליך התבגרותי מיוחד, המאפיין דווקא נערות?

תיארתי את ההתבגרות כגיל שבו מתחיל האדם לעצב את זהותו, לקחת יסודות חברתיים שונים ולהטביע עליהם את חותמו האישי המיוחד, הנובע מעומק נשמתו ממש. מינו של האדם הוא אחד המכריעים שבאותם יסודות. הויתו של אדם כגבר או אישה צובעת את חייו בצבעים עזים, מעמיסה עליו מטלות העלולות להיות בסתירה לתחושתו הפנימית ("תתחיל להתנהג כגבר"! "תהיי קצת יותר נשית"!), כופה עליו דרכי התנהגות, מצרפת אותו לטקסים ייחודיים של בני מינו.

            המתבגרת חשה בעוצמה כיצד פורצים הגנים הנשיים שלה ממסתרי גופה ומעצבים אותו מחדש. היא יודעת כי גוף חדש זה מותאם לתפקידים מסוימים ביותר שילוו אותה כל ימי חייה, לזוגיות ולאימהות. ידיעה זו ממלאת אותה התלהבות אדירה, אך גם חרדה עמוקה. גילו ברעדה.

            במקרים קיצוניים- כמו אנורקסיה- עלולה אותה חרדה להביא אותה לניסיון נואש להחזיר לעצמה את גוף הילדה הקטנה שהיה לה פעם, נטול סימני המין. אולם בדרך כלל מתבטאת אותה התלהבות מהולה בחרדה באופן מתון בהרבה. הנערות נוטות להעסיק את עצמן במראה החיצוני, ליפול לדיכאון בעקבות פצעי הבגרות, לשקוע בהרהורים נוגים על סיכוייהן למצוא חתן. הן משוות את עצמן זו לזו ללא הרף, מתלחשות ומצטחקקות כאילו הו שותפות לסוד שאין להביעו במילים- ובמובן מסוים הן באמת כך! הנערים, באותו זמן ממש, משתכרים קלות מן העוצמה הגופנית שגופם הולך ורוכש. גם הם מתגודדים, אולם אינם מתלחשים. הם רועשים, מצווחים, תופפים על חזותיהם כלהק שימפנזים. ביסודן כל אלו תופעות של תדהמה מתמשכת שחשים כולם- נערים ונערות- לנוכח אותה השתנות גופנית פראית הדוחקת בהם שלא ברצונם. הם דומים למי שיושב ברכבת הרים מפחידה ומרתקת, שבסופה הם עתידים להיזרק למים קרים ולפתוח בשחייה עצמאית. מה פלא שהם מצווחים?

אולם כאן רצוני לעסוק באותם מים, אליהם תיזרק המתבגרת לבסוף.

            אין חולק על כך כי נשיות אינה רק תכונה גופנית, אלא יש לה גם מרכיב חברתי הכלול בביטוי 'מעמד האישה'. ביטוי זה מכניס אותנו לעולם שלם של מהפכה עמוקה, אולי העמוקה במהפכות שידעה המאה ה20-. במהלך מאה זו זכו נשים בזכות לבחור ולהיבחר, חדרו לכל מקצוע שנחשב 'גברי'. היום כל אלו מובנים מאליהם, עד שאנו מתקשים לדמיין מצב אחר. היום אנו עוסקים בהשלמת אותה מהפכה: שוויון בשכר ובייצוג.

            אולם כל אלו אינם אלא צידה החיצוני של המהפכה הפמיניסטית. בשורש הרי זה מאבק על זהות. נמאס להן, לנשים, להיות אובייקט סביל בהסתוריה המנוהלת על ידי גברים. בדיוק כמו הגבר, שואפת האישה להיות המחברת –והגיבורה- של ספור חייה.

            דברים אלו יש להם משמעות מיוחדת למתבגרות, ולפחות לחלק מן היותר איכותיות, אמיצות, ערות מבחינה רוחנית. (אני מדגיש לחלק של הנערות הללו. בשום אופן אינני רוצה לחרוץ משפט על אותן נערות החיות בשלום עם אותו תפקיד מסורתי.) הן בקיאות היטב במתרחש בעולם הרחב, דוחות את התפקיד המסורתי שנועד לאישה בעולם החברתי. הן ששות אלי קרב ממש כמו הבנים, מציבות לעצמן מטרות שנחשבו פעם ל'גבריות' מובהקות. הן דורשות לחדור לתפקידים קרביים בצבא. מובן ששאיפות כאלו נתקלות בכל הקונפליקטים הקשורים לביטחון עצמי וכדומה, אולם בכך ודאי שאינן שונות מן הגברים.

ג)      בכל אלו תופסת הנערה הדתייה עמדה מיוחדת במינה. אצטט פה שתי נשים, מצליחות (ודתיות), החוזרות ונזכרות בתקופת התבגרותן:

"הייתי הראשונה במשפחה שהיגיעה למצוות. ערכו לי מסיבה יפה וקנו לי שמלות יפות. קיבלתי הרבה מתנות והייתי מרוצה בחלקי… אבל כשאחי הגיעו למצוות הם עלו לתורה, קראו את ההפטרה, והחגיגה שלהם התקשרה באופן עמוק ומהותי לתורה, והחגיגה שלי לא. ידעתי שהגעתי למצוות. שיש עלי אחריות חדשה, שאני צריכה לקיים את כל שלמדתי והפנמתי, אבל הרגשתי רחוקה מהתורה. היא לא הייתה העולם שלי. היא לא חיבקה אותי כמו את הבנים" (במבי שלג, נקודה, אדר תשנ"ט).

"עדיין זכורה לי תחושת העלבון החריף שהרגשתי בתור ילדה קטנה כאשר נתקלתי לראשונה במוסכמות הכוללניות של חז"ל לגבי טבע האישה- כגון שנשים דעתן קלה, או שהן משוללות אופי עצמי… כיצד יכלו חז"ל שלי, הנערצים עלי כל כך, לדבר עלי במושגי גנאי כאלו?" (תמר רוס, דעות, ניסן תשנ"ח).

היהדות כפי שהגיעה לידנו כסיכומה של מסורת פסיקה ארוכה, מקצה לנשים מקום שולי להפליא. הוגה דתי כמו דניאל שליט מסכם שורה של דברים אוהדים ויפים שאמרו חז"ל על נשים באומרו: "דברי החיבה וההערכה האלה כשלעצמם עדיין אינם יכולים לתת לאישה משענת לזהותה, שכן עדיין מדובר בחברה שבה האיש הוא הנוכח והפועל. ויתר על כן, הוא ה'אדם', ואילו האשה נראית כאדם מסוג משני" (שליט, אור שבעת הימים, תואי, תשנ"ח).

היכן, אם כן, תמצא האישה המתפתחת משענת לזהותה? השאלה הייתה במקומה אילו היה החינוך הדתי מקור יחידי ממנו יונקת הנערה. אלא שהמצב אינו כזה ואינו יכול להיות כזה. הנערות הצעירות קוראות ספרים מגוונים, מעיינות בעיתונות כללית, נפגשות עם חלקים שונים מן הצבור (או שחברותיהן נפגשות עימם), מציצות בטלוויזיה. כל המשוחח עמן נוכח עד כמה הפנימו את זכותן לעמדה משלהן. הן מתרגזות בחופשיות על אותם "ביטויי גנאי" (כמו אלו הזכורים לתמר רוס) כשהן קוראות אותם בחז"ל או במפרשי המקרא. לא כולן, כמובן. אחדות פשוט מתעלמות מביטויים כאלו. אחרות נכנסות לקונפליקט אמיתי: הן עומדות ביראה ובענווה למול עולם הרוח היהודי הכביר, ועם זה אינן רוצות –אינן יכולות- לקבל את מקומן השולי בתוכו. כל ישותן מתקוממת.

והרי בכך דומה כי הקושי רק הולכת ומחריפה. אם העולם היהודי -או לפחות התפיסה הדתית הרווחת- אינו מסוגל להעניק לנערה יסודות נפשיים לזהות יציבה ותומכת, הרי שהיא נאלצת לחפש אותם 'בחוץ'. אין צורך להוכיח כי זוהי מסקנה קשה מאד מבחינתו של החינוך הדתי. האם ניתן לחפש –בכל זאת- מקורות יהודיים בעזרתם יוכלו המתבגרות לטוות לעצמן את ספור חייהן?

ד)      אולי נוכל לחפש את מבוקשנו בתורת הנסתר?

חכמת הסוד, כדרכה, פתחה את מושגי ה'זכר' וה'נקבה' באופן מקיף ועמוק וראתה בהם יסודות מטאפיזיים אשר שלל צירופיהם עשוי לבאר טווח רחב ביותר של תופעות במציאות. כותב הרמח"ל: "זכר ונקבה – בם השורש לכל בריות העולם ובהם עיקר ההנהגה, וכן תיקוניהם הם בערך מה שראוי להנהגת העולם" (קל"ח, קט"ו).

הזכר, על פי חכמה זו, הינו היסוד הפעיל, הרוחני, היוצר, המתקן. הנקבה הינה היסוד הסביל, הגופני, המצפה לתיקונו. "חומר הנבראים יוצא מן הגבורות שביסוד נוקבא" (שם, קל"ח). הנקבה הינה "סוד מלכות" (שם), שהוא היסוד הסביל המוכן לקבל את תיקונו מן הזכר הפעיל.

אולם כאן אנו נפגשים באחד מן המהפכים המופלאים שבחשיבה הקבלית. הזכר – 'דווקא מכח היותו פעיל ויוצר –גם עלול יותר לפעול רע, להשחית ולקלקל. לכן דווקא הנקבה – הסבילה לכאורה – הינה גם היסוד הטהור, הנותר בטהרתו בכל סבכי החיים ומעקשיהם, מוסיף ומצפה לגאולתו העתידית. באופן הברור ביותר אנו נתקלים במהפך זה בתורת הנפש החסידית, בה הפכה "מידת המלכות" –היא ה"נוקבא" – לאותה נקודה פנימית הנשארת תמיד נאמנה בגעגועיה לא-לקות, מקור כל תקוה להתחדשות רוחנית. כך למשל, מתאר ר' אייזיק מקאמרנא שורה של צדיקים מירמיהו ועד לרבי לוי יצחק שראו את "השכינה בדמות אשה" (נתיב מצוותיך, פו) ומבאר את משמעותו הנפשית של החזיון הזה: "וזהו שבכל ישראל יש להם נקודת יהודי טהור שאינה נפגמת, ועל זה מוסרין נפשייהו על קידוש שמו הגדול בכל לב…" (שם) והוא ממשיך ומתאר את מעללי היצה"ר שכל מגמתו להיות "מחשיך הלב, הצר הצורר, נגד יסוד החיים שביסוד נוקבא …" (שם). הרי שאותה 'נקודה' היא "יסוד נוקבא" שבנפש!

מתוך תפיסה זו יכול הרב קוק לבאר את ברכת  שלא עשני אשה כתודת הגבר על כוחו היוצר "כמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה, של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומרחיב…" (עולת ראי"ה). ובהמשך כשהוא מתיחס לברכתה של האשה הוא מצביע על הקוץ שבאליתו היצירתית של הגבר, אשר "יוכל לפעמים לסור על ידי זה מהמגמה הא-לקית העליונה… מה שאין כן התכונה הנפעלת של האשה… (אשר הינה) יש המכוון לרצונו הפשוט והישר, ועל כן מברכת היא האשה כהודאה על חלקה הטוב "שעשני כרצונו".

בהמשך לדברים אלו כותב הרצ"י קוק, באסופת המאמרים "האשה ויחינוכה" שהתפרסמה לפני כדור אחד. גם הוא מתיחס לברכת "שעשני כרצונו": "לכאורא אפלית האשה, אך לא. המילה 'כרצונו' –של הקב"ה- היא מילה גדולה, יש בה תוכן עמוק – זו יותר קרבת א-לקים. הגבר נברא מן האדמה- העפר, ורק אחר כך נופחה בו נשמה א-לקית. פרוש, בחומר העפרורי העכור נופחה נשמת חיים א-לקית. אך החומר ממנו נוצרה האשה אינו עפר גס אלא היא נלקחה מהגוף של הגבר שכבר הכיל את נשמת החיים הא-לקית… (לכן) עונה האשה בתקיפות מתוך  הכרת ערכה "שעשני כרצונו"- כפי שרצה הא-לקים לעשותני – יצירה מיוחדת…" (עמ' 57). הגבר, בהיותו "מתחיל מעפר גס" (שם) חייב ליצור את עצמו בעצמו. אולם האשה הינה יצירה א-לקית הטבועה מעצם טבעה ומהותה בחותמה של השכינה, וממילא יש לה פחות צורך בעמל המצוות. היא כבר יצירה שלימה שאינה צריכה תיקון כל כך מאומץ –"הרגשת אריסטוקרטיה רוחנית" (שם).

אולם הניסיון החינוכי מראה כי דברים אלו אינם מדברים אל ליבן של רבות מן הנערות, שכל רצונן הוא דווקא ליצור את עצמן בעצמן, להיות הגיבורות של ספור חייהן. ההסבר העמוק והיפה ביותר מדוע הן פטורות מיצירה עצמית שכזו פשוט אינו קונה אותן. הן מבקשות קול משל עצמן, ולא דרשה עמוקה בשבחי השתיקה הנגזרת עליהן.

בפועל הולכות הנשים וכובשות לעצמן תחום אחר תחום של החיים הדתיים. הנערות (ושוב, דווקא רבות מבין היותר מפותחות מבחינה רוחנית) אינן מפגרות אחריהן. הן לומדות גמרא, חולמות על קריירה כטוענות רבניות, מחוות דעות על נושאים עמוקים במחשבת ישראל, ולא פעם דעות יצירתיות עמוקות ונבונות להפליא. תהליך זה – ככל תהליך התבגרותי – אינו ניתן לעצירה (אלא במחיר כבד, מבחינה נפשית). לעומת זאת ניתן להשפיע עליו על ידי דיאלוג כן.

האם יכול דיאלוג כזה להתבסס על מקורותיה העמוקים של היהדות? לדעתי כן.

ה)     אריקסון כותב: "הסכנות המיוחדות לעידן הגרעיני הביאו, כאמור, את מנהיגות הגבר לסף מיצוי. הזהות הגברית השלטת מבוססת על חיבה לדברים הפועלים היטב. על דברים אותם יודע האדם ליצר, אם לצורך בניה או הרס…אילו אזרו הנשים אומץ לייצג בדרך ציבורית את אשר יצגו מאז ומתמיד כפרטים (ריאליזם בניהול הבית, אחריות בגידול ילדים, תושייה בשמירת השלום ומסירות לריפוי) הייתה אולי מתוספת לפוליטיקה עוצמה מוסרית מרסנת…" (אריקסון, 214).

דברים כדרבנות. אריקסון – גבר, כמובן- חש כי התרבות ההווה, הבנויה על עקרונות גבריים, הגיעה לסוף דרכה. הוא מבקש מן הנשים להפעיל את השפעתן. אין כאן הסכמה לחדירת נשים לתחומו של הגבר. להפך. יש כאן בקשה המופנית אליהן לשנות תחום זה.

דומה כי רעיונות תורניים עמוקים, כמו דבריו של הרצ"י קוק הובא לעיל, יכולים להוסיף לבקשה כזאת תבלין של עומק בלתי מצוי. כל כך אנו חסרים בעולמנו המיוסר את התגלות אותה 'שכינה', אותה 'נשיות עולמית' עליה מדבר צייטלין, ומתאר אותה כמקור "היופי, העדן, הרוך, האהבה, החמלה, הצניעות, געגועי הנצח, המית הנפש, עריגה בלתי פוסקת" ( צייטלין, שם). אולי דווקא חדירתן של נשים לתחומי התרבות השונים תתברר כראשיתו של שינוי תרבותי חיוני ועמוק, שיעשיר את הויתנו בתרומה הייחודית שרק נשים יכולות לתרום לה.

ואולם תרומה כזו – ממש ככל יצירה אחרת – אינה יכולה לנבוע מתוך הליכה בתלם, ולו גם תלם שנחרש על ידי הסמכות הנערצת ביותר. יצירה דרכה להיות חופשית, לנבוע ממעמקי נפשו של היוצר ולא מקבלה פאסיבית של דברי אחרים. יוצר אמיתי, חייב שיהיה לו קול משל עצמו. לעיתים עיקר תפקידו של מחנכו הוא להאזין לאותו קול.

ומוסיף דניאל שליט: "ההתפתחות הפנימית שככל הנראה מתרחשת בימינו היא התפתחות שני המינים לקראת התכללות. בהתכללות מקבל אחד מהמינים אל תוכו מסגולת המין שכנגד, ועם זאת שומר על שורשו פתוח את בוראו…(עמ' 70). התרבות שאנו עומדים על סיפה לא תהיה 'גברית' או 'נשית', אלא תתבסס על איזון בין שתי מהויות עצמאיות ושוות ערך. ויש להוסיף: שתי מהויות שעברו כבר תהליך התפתחותי והן יכולות לכלול זו את זו- כלומר שאין עומדים כאן 'גברים' סטריאוטיפים מול 'נשים' סטריאוטיפיות, אלא בני אדם מפותחים שיש בכל אחד מהם צד גברי וצד נשי החיים באיזון ובהרמוניה. גברים ונשים שיודעים גם להקשיב זה לזה, ולהפנים זה את יחודו של זה.

ואפשר להוסיף עוד מדברי בעלי הסוד, המספרים על עת הגאולה, שבה תקום השכינה מעפרה ותעמוד אל מול הקב"ה, פנים אל פנים, קומה מול קומה.

כפי שכותב למשל, האדמו"ר הזקן, בעל התניא בביאור "אשת חיל עטרת בעלה": "וזהו שבשני ברכות אחרונות בנישואין אומר תחילה 'משמח חתן וכלה' ובאחרונה אומר 'משמח חתן עם הכלה' כי לעת עתה הכלה מקבלת מהחתן וזהו משמח חתן וכלה אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן כתר אחד לשניהן כמו שהיתה קודם המיעוט זהו משמח חתן עם הכלה… אומר גם כן ישמע קול חתן וקול כלה כי לעתיד יהיה לכלה קול…" (ליקוטי תורה, שיר השירים, מח' ב').

וכפי שכתב רבי נחמן מברסלב: "מספורי דברים של הנשים יכולים לידע מעמד השכינה, אין היא אוחזת כעת" (ליקוטי מוהר"ן, רג').

דברים אלו נותנים לנו, אולי, מפתח להבנת המשמעת ההיסטורית והעמוקה יותר של 'דרישת הזהות' הנשית שאנו עדים לה. העת העתידה, עליה כותב האדמו"ר הזקן, דופקת כבר על פתחנו. הנשים דורשות לעצמן "קול". הבנה כזו אינה סוגרת את הגדרת הזהות הנשית המתעוררת – להיפך. היא דורשת מאיתנו הקשבה לקול המתעורר, והרי זו דרכה של הקשבה שאין אנו יודעים מראש מה נשמע!

והתמודדות עם תהליך כזה חייב לכלול גם דיאלוג עם הזהות הנשית המתעוררת, אצל בנותנו המתבגרות – על כל החספוס וחוסר הבשלות שבאופן הופעתה לפעמים. שכן כל תהליך התבגרותי מכיל יסודות של חוסר בשלות.

ו)       איך עושים את זה? איך מתמודדים בפועל?

    נקרא לנערה ונשאל את פיה.

כל משמעותו של התהליך שאנו מצויים בו הוא בקיעתה של כמיהת זהות עמוקה. בשיח זה נשמע הצהרה של עולם נפשי-רוחני שלם על עצמאותו המתעוררת. אין כאן מקום ל'הנחלת תכנים חינוכיים' מהטיפוס הישן. יש כאן מקום לדיאלוג רצוף (כולל הקשבה לדברים קשים, כמו שהבאתי מפי במבי שלג או תמר רוס).

יש ללכת –ככל שמרשה ההלכה- לקראת שאיפותיהן הרוחניות המתעוררות של הנערות. עוד יותר מזה, יש להקשיב להן, ללמוד מהן, לצאת מן העמדה הכל יודעת שאנו מתמכרים לה לעיתים.

ואולי כצעד ראשון, זעיר, לחשוב עמן ביחד על אופיו של טקס בת המצווה. שלא יהיה שולי ובלתי נחשב, אך גם לא יהפוך לחיקוי סתמי של בר המצווה הגברי. לחשוב ביחד, מתוך ענווה והקשבה הדדית.

אולי זה הדבר הראשון שעלינו ללמוד.

בבליוגרפיה

אריקסון, א., זהות נעורים ומשבר, ספרית הפועלים, 90'.

עומר, ח. ואלון, נ., מעשה הספור הטיפולי, מודן, 97'.

צייטלין, ה., על גבול שני עולמות, יבנה, ת"א, תשל"ו, עמ' 114.

רוס, ת., השלכות הפמיניזם על תאולוגיה יהודית אורתודוכסית, דעות, ניסן תשנ"ח.

רוזנפלד, ב"צ (עורך), האישה וחינוכה, אמנה, תש"מ.

שלג, ב., מצווה שהזמן גרמה, נקודה, אדר תשנ"ט.

שליט, ד., אור שבעת הימים, תואי, תשנ"ח.

ר' נחמן מברסלב, לקוטי מוהר"ן, הוצ. קרן ישראל בר' אודסר.

הרב קוק, א"י, אורות הקודש, מוסד הרב קוק, תשכ"ד, חלק ג',עמ' קמ'.

הרב קוק, צ"י, כוחה של האשה בסדר המין האנושי, בתוך: האשה וחינוכה, עמ' 57.

רמח"ל, קל"ח פתחי חכמה, ספרית אחים גיטלר, ת"א, תשנ"ב.

ר' יצחק אייזיק מקאמרנא, נתיב מצוותיך, תשמ"ב.

ר' שניאור זלמן מלאדי, ליקוטי תורה, הוצ' קה"ת, ברוקלין, תשמ"ו.      

בת מצווה. הוצ' מת"ן ירושלים. שרה בן ארזה, עורכת. 2002