מעטים האנשים שאינם מכירים את דמותו של הרב קוק- כהוגה ציוני, כמי שחיבר את הציונות למקורות האמונה היהודית. המושג "כלל ישראל" מוכר לכל מי שקרא בכתביו (ועוד יותר בכתבי תלמידיו ותלמידי תלמידיו). הכל יודעים שהגותו היא אחד מיסודות החשיבה הציונות הדתית, ושזכה לתלמידיו רבים מאד.

אלא שלמרבה הצער, הגותו הלאומית האפילה על חלקיים אחרים של משנתו. רבים מלומדיו אינם יודעים שתורתו מקיפה את כל חיי האדם- לא רק את האידיאלים הנשגבים שלו, אלא גם את מצוקותיו וכשליו. מעטים ההוגים שעסקו כמוהו באדם ה'קטן' (לכאורה), ונתנו לו מקום כה מרכזי בתפיסתם.

יסוד משנת הרב היא ראיית המציאות כולה כנמצאת בתהליך התפתחותי כביר. במחשבתו, הכלל והפרט כאחת נאבקים על מימושו של 'עצמי' נסתר, שמקורו בנבכיה הנסתרים של האלוהות וכמיהתו להתגלות במציאות ה'אמפירית' ולהיטיב לה. 'כלל ישראל' אינו אלא ה'עצמי' הלאומי הנסתר המתגלה בסבכי ההיסטוריה היהודית. 'כלל ישראל' הוא שורש הלאומיות הישראלית, הן ברגעי השיא שלה והן בנפילותיה הקשות- אי אפשר להבין באמת את סבכי ההיסטוריה היהודית בלי להבין את שורשה ומקורה.

אותה תפיסה עצמה עמדה ביסוד משנתו הפסיכולוגית של הרב. הרב התבונן בחיי כל אדם כהתגלות עשירה ומורכבת של 'עצמי' נסתר המבקש להתממש במהלך חייו, להתגלות בעולם, להיטיבו- ולא פעם גם להתמרד נגד מגבלותיו ועוולותיו. רק מתוך ההבנה הזו אפשר להבין את העפלותיו הנשגבות של האדם- ולא פחות מכך, רק ממנה נוכל לקבל מבט אמיתי על נפילותיו, קשייו, אפילו שפלותו. והחשוב מכל- רק לאורה נדע